Killing Them Softly הורג אותם ברכות

מותחן פשע משנת 2012 אותו ביים ועיבד לתסריט הניו זילנדי אנדרו דומיניק, יש לו ברזומה עוד שני סרטים בלבד, 'צ'ופר' האוסטרלי בכיכובו של אריק באנה משנת אלפיים, ושבע שנים אחר כך 'ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן' שגם בו מככב בראד פיט, כששני הסרטים הקודמים שלו הם ביוגרפיים בעוד הסרט הנוכחי הוא עיבוד ל'עיסוקו של קוגן' (ג'ק קוגן זו הדמות הראשית, על אף שאני משער שבספר היא משמעותית יותר), ספר משנת 1974 אותו כתב ג'ורג' ו. היגינס, דומיניק מנסה להלביש על הסיפור המקורי (נראה לי, לא באמת קראתי את הספר) כל מיני עניינים הקשורים לכלכלה האמריקאית בתוך הסרט משובצים קטעים רבים שכאילו בוקעים ממקלטי הרדיו או נצפים על מסכי הטלויזיה והם מתרכזים בסוף שלטון בוש הבן בואך עלייתו לנשיאות המדינה של ברק אובמה, מבט די ציני על כל המערכת בחירות הזו אם תשאלו אותי, הוא מנסה גם להעביר כמה מסרים, חבל שחיכו לסצנה האחרונה עם המסר הזה, כי אני מאמין שלא מעט אנשים הרימו ידיים וויתרו או פשוט נרדמו עד שהיא הגיעה.

סרט מאד איטי, נראה כאילו בחרו לעשות סרט על המקרה הכי פחות מעניין, הוא מאד צפוי ולהגדיר אותו כמותחן הוא פשע של היוצרים, מותח – הוא לא, סרט שמתחיל בהילוך ראשון, מגיע לטורים גבוהים של הילוך שני, נרגע שוב, ואולי לקראת הסוף מצליח איכשהו לגרד את השלישי, נסיעה שלווה בתוך העיר, לא יותר מזה.

אז כמו שכבר ניתן להסיק ממה שכתבתי לפני, דומיניק די מאכזב, אמנם אפשר לשים לב לאיכות מסוימת שניבטת אלינו מן המסך, אבל לצערי זה לא מספיק ועם איכות אי אפשר להחזיק סרט, יש בו כמה חצאי סצנות ראויות לשבח, הצגת דמותו של קוגן (פיט) היא נחמדה, וסצנות החיסול בהן שותף קוגן גם הן נחמדות, במיוחד זו של הדרייב ביי, כל האוירה של הסרט די עכורה או במילים פשוטות יותר – מעפנה, וחבל, כי הכשרון שם, עלילה לא מספיק מעניינת ונראה כאילו שלאף אחד בסרט (כמעט) אין רצון להותיר חותם עם הסרט הזה.

מי שלוהקו לשחק בסרט הם בראד פיט (נו באמת.. הבנאדם אגדה), בתפקיד ג'ק קוגן, הוא מצליח כרגיל להרשים ומשחק דמות נון שלנטית וצינית ביותר, סקוט מק'ניירי ('ארגו', 'מפלצות') בתפקיד פרנקי, תצוגה פושרת, לא יותר, האוסטרלי בן מנדלסון ('ממלכת החיות', 'המקום מאחורי היער') לא מצליח להרשים, וינסנט קורטולה (מוכר בעיקר מסדרות כמו 'הסופרנוס' ו'משמרת שלישית'), שוב, לא הפיל אותי עם המשחק שלו, ריי לויטה (מככב ביצירה האדירה 'החבר'ה הטובים', 'מגרש החלומות') מצליח לשם שינוי לסחוט הופעה מרשימה (בחלקה, אך עדיין, השחקן הזה הוא מאכזב שיטתי, אז צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה), ריצ'רד ג'נקינס ('המבקר' עליו היה מועמד לאוסקר, 'ג'ק ריצ'ר') בתפקיד שלא דורש יותר מדי וג'יימס גנדולפיני ז"ל (כמובן, לנצח יזכר כטוני מ'הסופרנוס' האלמותית, 'המבצר האחרון'), הוא אמנם נשאר בכמעט אותה דמות של טוני סופרנו, אבל אין אדם בעולם שמגלם את הטיפוס הזה בכזה כשרון אדיר, כל כך מצער שלא נזכה לתפקידים חדשים של הבחור החביב הזה, אז לסיכום תצוגת המשחק, די פושרת עם כמה התעלויות פה ושם.

אפקטים – כמעט ולא היו, אך כשכן נזקקו להם, הם היו די מרשימים, התלבושות, הלוקיישנים והאיפור היו גם הם מעולים, הפסקול מלווה בהמון שירים, ואם הייתי נותן ציון לכל אספקט של הסרט ללא ספק בשדה הזה הוא היה משיג את הציון הגבוה ביותר.

מאד התאכזבתי, זה בהחלט לא מסוג הסרטים שאי אפשר להוריד מהם את העיניים, יצא לי לראות אותו בשני חלקים, כשאת הראשון ראיתי יחד עם אחי טל, ואת השני התחלנו יחד אבל טל פשוט נרדם מרוב שעמום אחרי כמה דקות (ומדובר בסרט קצר יחסית, סה"כ שעה וארבעים דקות), וזה כבר אומר הכל על כמה שהוא מעניין, עם זאת, אחרי הרדמותו של טל הסרט קצת התעורר, מה שהציל אותו בעיניי, המסר שלדעתי הוא מנסה להעביר הוא שלמרות שארה"ב מצטיירת כמדינה בה תוכלו להגשים את החלומות שלכם, והנשיאים נואמים על כך שכולם עם אחד, בסופו של דבר, במיוחד כשזה מגיע להיבטים כלכליים כל אחד לעצמו, ואם אתה לא תדאג לתחת שלך, על חשבון האחרים, ידרכו עליך, ושכל ההתיפיפות הזו היא הצגה אחת גדולה, קצת חצוף ובעיקר נוקב כשזה מגיע מבמאי זר שהמדינה הזו העשירה את חשבון הבנק שלו.

לסיכום, התאכזבתי, אפשר בקלות לוותר עליו, מגרד בקושי 4.5 מתוך 10.

http://www.imdb.com/title/tt1764234