Hereafter מכאן והלאה

סרט דרמה שמשלב מעט פנטזיה משנת 2011 (אם לדייק הוא הוצג בפסטיבלים לקראת סוף 2010) מבית היוצר של הבמאי הדגול (והשחקן הענק, למרות שהוא לא לוקח חלק פעיל כשחקן בסרט הספציפי הזה) קלינט איסטווד (בין היתר בתור במאי: 'מיסטיק ריבר', 'מיליון דולר בייבי') ששוב מוכיח איזה גאון קולנועי הוא כשהוא מצליח לסחוף הופעה טבעית ומרגשת מקאסט השחקנים שעמד לרשותו (למרות שהוא מסוגל ליותר, ושני השחקנים הראשיים טובים, אך לא מספיק מרגשים כמו שיכלו להיות), אני חייב לציין שיש כמה מוטיבים שדי חוזרים על עצמם בסרטיו של איסטווד שקשורים להתפתחויות של העלילה (וזה טוב..) וגם הסרט הזה לא איכזב.

העלילה של הסרט נוגעת בהיבטים שונים של המוות (ובכך גם של החיים), היא מתפצלת ל3 חלקים, כשבכל פעם אנו צופים מה עובר על אחת משלוש הדמויות המרכזיות שהוצגו בפנינו בפתיחת הסרט, הדמות הראשונה היא של עיתונאית צרפתיה בשם מארי לילאי (דה פראנס) ש'חזרה לחיים' אחרי שטבעה בצונמי במזרח הרחוק ומתקשה לחזור לחיים הקודמים שלה, שבעצמם מתקשים לקלוט אותה חזרה, הדמות השניה היא של ג'ורג' לונגן (דיימון), מין מדיום שיכול לתקשר עם המתים (מזכיר מאד איזה בחור שהיתה לו תוכנית טלויזיה, נראה כאילו דיימון למד אותו) שה'כשרון' שלו מאד מכביד עליו והוא מנסה להסתיר את עובדת קיומו של כשרון כזה ומנסה לחיות חיים רגילים ושקטים, והדמות האחרונה והנוגעת ביותר ללב היא של מרקוס (האחים מקלארן), ילד אנגלי שהמוות היכה גם במשפחתו והוא מתקשה מאד להמשיך במסלול החיים ולא רוצה להפרד ממי שהשאיר חור עצום בלבו ובחייו.

משום מה הסרט די נקטל בביקורות, אחרי צפיה בו (שנדחתה המון זמן, כשחלק מזה יכול להיות שבתת מודע ידעתי שהביקורות היו פושרות למדי) אני חושב שהסרט מאד מקורי, מתעסק עם נושאים שקולנוע מיינסטרימי הוליוודי שמיועד לקהל הרחב מגיע אליו לעתים רחוקות - אם בכלל, על אף שהנושא הזה – מוות, הוא הדבר הודאי היחיד בחייו של כל אדם ואדם על פני הפלנטה הזו, המוות מוצג כאן כחוויה מסוימת, שכל מי שעבר אותה וחזר אל החיים מספר על תחושות זהות, תחושות שגורמות לך להרהר באמיתתן ולחשוב האם כדאי לחיות או למות אם באמת יודעים מה יהיה אחרי המוות, ויכול להיות שבחלק מן המקרים החוויה המתוארת עדיפה על החיים המייסרים, בקיצור סרט שגורם להמון מחשבות והרהורים פילוסופיים, כמובן שאין דרך לאמת את מה שמוצג בסרט, אך זוהי בדיוק הבעיה מולה ניצבת אחת מהדמויות, שמנסה לפרסם ספר ובו לתאר את החוויה ולהסביר שהיא לא היחידה שעברה אותה, אך מהעבר השני קשה מאד להאמין לאותן מילים מאחר וחוויות שכאלו אמורות להיות קשורות למוח האינדיבידואלי של כל אחד ואחד (למרות שהטענה היא שבזמן שחווים את אותן תחושות גם המוח נמצא במצב של מוות ואינו מתפקד, ולמרות זאת כל אותם 'חוזרים לחיים' תיארו תחושות דומות), כאמור, סרט מאד עמוק למרות שהוא מתחפש בחלק מן הזמן ל'עוד' סרט הוליוודי תמים לכאורה.

כאמור קלינט איסטווד יושב על כיסא הבמאי ועושה עבודה נפלאה, כשאת התסריט הנהדר לסרט כתב פיטר מורגן ('המלכה', 'המלך האחרון של סקוטלנד'), התסריט מעט מורכב, כמובן שכשצופים בסרט שמתחלק לשלוש עלילות די שונות צריך לקחת בחשבון את מורכבות העלילה הכללית, מדהים לראות שהיוצרים מצליחים לשמור על רמת עניין ואיפוק בין שלוש העלילות שכולן מעניינות באותה מידה וגורמות לך לרצות לצפות בהן באותה המידה, הסרט לא נסחב מדי, לא קצר מדי, ופשוט מצליח לכסות את הכל מבחינה עלילתית, כשכל אחת מהעלילות זוכה שהזרקור יהיה מופנה אליה בזמן המדויק ובאופן שווה לשאר העלילות, המסר עובר בצורה ברורה וחלקה, הדמויות בסרט נפלאות והקאסטינג נפלא ויושב במדויק על השחקנים שנבחרו לסרט, לקלינט איסטווד יש הרגל שבסרטיו יופיעו (מלבדו) מקסימום שני שחקנים מאד מוכרים (ככל שאני יכול לזכור מסרטיו שראיתי רק ב'מיסטיק ריבר' היו יותר) וגם הפעם רוב הפרצופים בסרט לא מוכרים במיוחד, אין כוכב מובהק לסרט מאחר והוא מתחלק באופן די שווה בין 3 העלילות (מדהים שלא הזניחו אף אחת מהם ועם זאת לא הדגישו אחת יותר מן האחרת) אז אני אתחיל מהמפורסם שבחבורה, מאט דיימון (טרילוגיית 'זהות ב-', 'סיפורו של וויל האנטינג', הוא גם שיתף פעולה עם איסטווד גם ב'אינויקטוס – בלתי מנוצח') שמוכיח שהוא שחקן דרמטי מצוין, רק חבל שהוא לא הביע יותר רגשות, כמו שנאמר זה היה טוב אבל לא מצוין, ססיל דה פראנס (הסרט היחיד שלה שיכיר מי שאינו חובב קולנוע צרפתי הוא 'מסביב לעולם ב80 יום') הצרפתיה, גם במקרה הזה, משחקת טוב מאד, אבל לא מצליחה להביע מספיק רגשות, בואו נאמר שאחרי צפיה בסרט איתה אני לא מחכה בקוצר רוח לסרט נוסף בהשתתפותה, לא יפה מספיק, לא מרגשת מספיק ואיפשהו נטולת כריזמה או סטאר קוואליטי בכדי להגיע לאן שצריך, את הדמות השלישית מגלמים שני אחים תאומים בשם פרנקי וג'ורג' מק'לארן (הופעת בכורה שלהם על המסך), הדמות הזו היא המרגשת מבין שלוש הראשיות והם משחקים תאומים שיש בינהם הבדלים תהומיים, אמנם גם כאן הייתי רוצה לראות מעט יותר רגש מובע דרך השחקנים, אך בהתחשב בעובדה שזהו הצעד הראשון שלהם בעסקי השעשועים ונוסיף את העובדה שמדובר בסך הכל בילדים, התוצאה משביעת רצון לחלוטין, גם הקאסט מסביב מתיישר עם הדמויות הראשיות, בסך הכל משחק ריאליסטי ואמין של כל השחקנים בכל הדמויות אך היה חסר לי משהו מבחינת הרגש שלא היה שם מספיק.

מבחינת האספקטים המקצועיים של הסרט, בהחלט עבודה מצוינת, ראשית כל הצונאמי שמוצג בפתיחה נראה משכנע למדי, באופן טראגי הסרט יצא בסמוך לצונאמי שהכה בחופי יפן, ולכן, בגלל הרגישות המסוימת באותה התקופה, הסרט נאסר להפצה בארץ השמש העולה, בכל אופן, הסרט מתרחש במדינות שונות, ובכל מדינה מרגישים לגמרי 'בבית', תפאורה ותלבושות שמתאימות בדיוק למה שהתכוונו היוצרים ועוזרות ליצור תחושה של מציאותיות (בנוסף, בדיוק כמו שאני אוהב, הסרט מערב בתוכו שפות זרות, כשבעיקרן צרפתית ולא גורם לדמויות בצרפת לדבר אנגלית, כל הכבוד), גם החזיונות של כמה מהדמויות מצליחים להעביר את המסר כמו שצריך, לגבי פס-קול, יותר שמתי אליו לב בקטעים שהוא לא היה נמצא, בפאוזות נטולות מוזיקת רקע, ולא ממש הצלחתי להבחין בו כשהוא אכן התנגן, כך שלא התלהבתי במיוחד.

אנקדוטה שלא כל אחד יקלוט כשהוא צופה בסרט היא למה בדיוק גרמו לדמותו של ג'ורג' להעריץ את הסופר האנגלי צ'רלס דיקנס, ובכן, מאז ילדותי יש ברשותי ספר שהוא מקבץ של כ50 סיפורים מעולם בלתי מפוענח של תעלומות על טבעיות, אחד מהסיפורים במקבץ מספר על אותו סופר מפורסם, הוא התחיל לכתוב ספר בלשי, אך למרבה הצער לאחר שהספיק להשלים שישה פרקים בלבד הלך לעולמו, אשוב ואציין שהיה מדובר בסופר אנגלי מדופלם ששלט היטב בשפה האנגלית והשתמש בסיפוריו בתיאורים ציוריים וניחן ביצירתיות מרשימה כפי שניתן לצפות מסופר בקליבר שכזה, כמה שנים לאחר מותו, בחור אמריקאי צעיר ופזיז, שמעולם לא קרא את סיפוריו של דיקנס, אשר התגורר בדירת חדר בבעלות אישה מבוגרת, נקרא על ידיה ועל ידי חברותיה מדי פעם בפעם כדי להשתתף עמן בטקסי סיאנס, 'בשביל הספורט' והאוירה הטובה הוא השיב להזמנותיהן בחיוב ולקח חלק בטקסים הללו, למרות שהוא לא ייחס להם חשיבות יתרה, לילה אחד לפי טענתו הופיע בחלומו אותו דיקנס והפציר בו לסיים את סיפורו הבלשי אודות 'אדווין דרוד', סיפור שאותו צעיר כלל לא שמע עליו, לאחר התיעצות עם בעלת הבית הוא נעתר לבקשה המסתורית מהחלום, הוא היה נוהג לשבת שעות ארוכות בכורסא תוך שהוא נמצא בסוג של תרדמת היפנוטית, ואז כאחוז דיבוק היה ניגש לשולחן הכתיבה וכותב בקצב מסחרר, כמעט לא אנושי, לפי טענתו כשהיה שוקע בכורסא דיקנס היה מכתיב לו מה עליו לכתוב והוא פשוט היה מבצע זאת, לאחר שנה של חזרה על המנהג המשונה יצאה הגירסה המלאה של הספר לאור כשחלק מן המבקרים שהיו מאד סקפטיים תחילה נשארו פעורי פה וציינו שאין לדעת איפה נגמר דיקנס ומתחיל תומאס פ. ג'יימס, ובכן אני מאמין שהסיבה לגרום לג'ורג' להעריץ דווקא את הסופר הזה היא מאחר וגם שמו נקשר (במיוחד בארה"ב) לספיריטואליזם, ונראה כאילו מדיום הצליח לתקשר איתו ודרך כך ליצור יצירה ספרותית משכנעת.

מאד התחברתי לדמויות, מאד, הדמות של מרקוס גם הצליחה ממש לקרוע לי את הלב בכמה סצנות מאד מרגשות, הייתי ממש על סף דמעות, אבל באופן גורף קשה לי מאד לבכות בסרטים (זוכר רק אחד כזה בעשר השנים האחרונות – 'סינדרלה מן'), והעובדה שלא צפיתי בסרט לבד (צפיתי בו עם חברי רועי, שגם עיניו נצנצו באותם קטעים אם ראיתי נכון) הקשתה עליי לעשות זאת עוד יותר, ובכל זאת, כל כך הרבה אנושיות ורגש, פשוט סרט אנושי ויפה, מתעסק בשכול ואובדן, בהרהורים של מה עדיף – חיים או מוות? שואל המון שאלות שלא נשאלו לפני כן על המסך הגדול ומצליח בגדול לגעת בלבם של הצופים, בעלילה של ג'ורג' גם היה איזשהו חלק רומנטי שגם הצליח לגעת בי מאד והתחברתי גם לקטע הזה בסיפור, הסרט שזור בקטעים שמצליחים לגרום לך להתחבר ולהתרגש ולקלוט דברים מדהימים, סרט שמלמד הרבה על אבל ועל לדעת לשחרר ולהמשיך הלאה, הסוף אמנם מעט מאכזב (וגם צפוי בניגוד למרבית הסרט שהיה מפתיע למדי) אך אני בהחלט באתי על סיפוקי בסרט הזה.

לכל מי שאוהב הרהורים פילוסופיים אחרי הסרטים שלו, מומלץ לכם מאד, לכל מי שמעדיף שהסרט יחשוב בשבילו, אתם יכולים לוותר, מדובר בסרט די מפותל שמי שקשה לו להתרכז לא יצליח להנות ממנו, מקבל ממני ציון של 7.5 מתוך 10 (לכיוון ה8) כשיכול מאד להיות שאם ההרהורים הללו ימשיכו גם הציון ימשיך לכיוון מעלה.

http://www.imdb.com/title/tt1212419/