Awakenings התעוררות

דרמה ביוגרפית נוגעת ללב משנת 1990 המביאה את סיפורו של אוליבר סאקס (בסרט שמו שונה למלקולם סאייר), נוירולוג ממוצא בריטי יהודי שעבד בבית חולים לחולים כרוניים בניו-יורק, שבקיץ של שנת 1969 הגיע לתגליות רפואיות מרעישות כשהוא הצליח בעזרת אבחנות וטיפול 'להעיר' כמה אנשים שהיו נמצאים במצב קטטוני ופשוט להחזיר אותם לחיים, האם התרופה שלו עבדה בסופו של דבר? האם אותם חולים הצליחו לשוב למסלול חיים תקין בזכות האבחנה המדהימה של הנוירולוג החביב? מאד מרתק ומרגש לגלות מה הן תוצאות אותה תקופת נסיון בהן נטלו אותם חולים את התרופות.

הסרט מבוסס על ספר הנושא את אותו שם אותו כתב סאקס בכבודו ובעצמו, אני לא יודע כמה הסרט (או הספר) נאמנים למציאות אך לטעמי מה שהוצג בסרט היה מעט מופרך והרבה יותר מדי קיטשי ואין לי ספק שחלק מהסצנות נתפרו במיוחד לכבוד הצגת הסיפור הזה בקולנוע, חלקים שכאלו בדרך כלל הורסים מבחינתי את הסרט כשהם פוגמים בחוויית המציאותיות שלו, אך הפעם הם נעשו בצורה כל כך מניפולטיבית שכמעט גרמה לי לבכות (אמא שלי שצפתה בסרט יחד איתי הזילה דמעות באותם קטעים סוחטי לבבות) ולכן אני מוריד בפני היוצרים את הכובע.

מי שביים את הסרט זו למעשה בימאית, פני מרשל ('ביג', 'אשת המטיף', מוכרת גם כשחקנית), מבחינת סחיטת הכשרון מהשחקנים היא עשתה עבודה מעוררת הערצה בסרט הזה, מי שעיבד את הספר לתסריט הוא סטיבן זאיליאן ('רשימת שינדלר', 'הנערה עם קעקוע הדרקון'), לא קראתי אמנם את הסרט אבל אני מאמין שאפשר היה לעבד אותו לתסריט באופן מוצלח יותר, עם זאת התסריט לכשעצמו מאד מעניין, אמנם הוא צפוי במקצת (במיוחד סצנת הספסל), אך יש בו גם לא מעט קטעים מפתיעים והוא שזור ברגעים מרגשים ועצובים לצד סיטואציות מבדרות.

השחקן הראשי בסרט הוא רובין וויליאמס ('איש המאתיים', 'החיים בתמונות') בתפקיד של דוקטור סאייר, הדעה שלי לא מגובשת לגבי ההופעה שלו מאחר ולצד רגעים משכנעים הוא מציג גם כמה סצנות פחות אמינות (באופן כללי בתור שחקן הוא נוטה להיות לא יציב מבחינת ההופעות שלו לפי דעתי, כשלצד כמה תצוגות מופת יש לו סרטים בהם הוא לא כל כך מצליח לשכנע אותי), אך מי שללא ספק מצליח להוכיח בסרט הזה שהוא שחקן ענק הוא רוברט דה נירו ('הסנדק 2', 'החבר'ה הטובים') בתצוגה ענקית של משחק, בתפקיד לאונרד לאו, למרות שמבחינת הדמות עצמה ההתפתחות לא הכי אמינה, אך ההופעה של דה נירו פשוט השאירה אותי בהלם, כאמור זו לא הדמות הכי עמוקה ומושלמת שראיתי אותו מגלם אך ללא ספק הוא הפגין כאן כישורים מסוימם שלא ראיתי אותו (או כל שחקן אחר) מפגין באף סרט אחר, צריך לראות בכדי להבין, כל כך טוב ומשכנע, מציאותי לחלוטין (מבחינה פיזית לפחות), ג'ולי קבנר (לא משנה מה היא עשתה או תעשה, הקול שלה לנצח ישאיר אותה מזוהה עם דמות אחת בלבד – מארג' סימפסון מסידרת האנימציה הותיקה והאהובה 'משפחת סימפסון') בתפקיד האחות אלינור ועוד שחקנית שראויה לציון היא אליס דראמונד ('ספק', 'מכסחי השדים') שמגלמת את לוסי, וגם ההופעה שלה מעוררת השתאות, באופן כללי המון שחקנים בסרט מצליחים להרשים מאד, הרבה בזכות העובדה שמדובר במין בית משוגעים בו מתרחשת העלילה כשהפוקוס הוא על מחלקה של חולים קטטוניים (מצב של צמח), יש בסרט כמה סצנות שפשוט השאירו אותי מזועזע והמום מרוב שהמשחק היה משכנע, עם זאת הדמויות של האנשים ה'נורמליים' הרבה פחות מוצלחות.

הסרט הצליח לשחזר נפלא את שנת 69 (ובתחילת הסרט היה גם שיחזור נהדר של שנות ה20-30), הסט, התלבושות והאביזרים פשוט מכניסים אותנו למחלקה הקטנה והביתי שבה מתרחש כל הקסם הזה, הסרט גם שילב בתוכו כמה שירים שאפיינו את התקופה (אפילו שיר של ג'ימי הנדריקס השתחל לו לשם) ואפילו נקב סוג של עמדה פוליטית כשנראה כאילו תמך במפגינים נגד המלחמה בויאטנאם.

כאמור לא חקרתי מספיק את הנושא (היות והסרט מלפני למעלה מ20 שנה, והסיפור עליו הוא מבוסס התרחש לפני יותר מ40 שנים די קשה לעשות זאת) אך נראה לי שמה שקרה בסרט הוא יותר מדי מוגזם, כל הקטע של הבין לילה נראה לי תלוש לגמרי, מדובר בחודשים של התקדמות איטית לפי דעתי אך יכול להיות שהצדק הוא עם היוצרים ולכן אני לא רוצה לצאת בהצהרות.

מאד התחברתי לשתי דמויות בסרט, דוקטור סאייר ולאונרד, כל כך רציתי בטובתם ובהתקדמותם וממש התרגשתי בשבילם כל פעם מחדש, סרט מאד מרגש שממש ממש הצליח להכנס לי ללב, הרבה זמן לא הייתי קרוב כל כך לדמעות, ועל כך מגיע לו 'כל הכבוד', מבחינתי המסר שהסרט הזה מעביר הוא כפול, דרך דוקטור סאייר אנו למדים שאסור לוותר על האמת שלנו, גם אם כולם מסביב סקפטיים לגביה, והמסר השני, והחשוב יותר אותו מלמד אותנו לאונרד הוא שיש להעריך את הדברים הקטנים והכביכול מובנים מאליו בחיים, העובדה שאנחנו יכולים לקום בבוקר מהמיטה, ללכת לשירותים, לאכול בעצמנו ואפילו היכולת שלנו לצחצח שיניים, במקרו אנו צריכים להוקיר ולהודות על המשפחה, החברים העבודה והזכות פשוט לחיות כאחד האדם, בהחלט סרט מעורר השראה שגורם לך להבין פתאום שלא כולם יכולים לעשות את כל אותם דברים שאתה לא מייחס להם חשיבות יתרה.

סרט נפלא עם תצוגת משחק בלתי נשכחת של כמה שחקנים כשבראשם רוברט דה נירו הענק, לחובבי הדרמות, במיוחד לחובבי הדרמות הקיטשיות, אני נמנה על הקבוצה הראשונה בלבד (אם הייתי חובב קיטש הסרט הזה היה נכנס כנראה לרשימת הסרטים האהובים שלי), ולכן צפיתי בו עם מעט ביקורתיות, בסך הכל נהניתי והתרגשתי ואני מעניק לו ציון של 7.5 (לכיוון ה8) מתוך 10.

http://www.imdb.com/title/tt0099077/