Tae Guk Gi: The Brotherhood of War אחוות המלחמה

סרט מלחמה דרמטי קוראני משנת 2004, מלבד תחילת וסוף הסרט שמתרחשים בהווה (2004), עלילת הסרט מתרחשת ברובה בשנת 1950, אז פרצה בתוך קוראה מלחמה בין הדרום, שדגל באימפריאליזם ובגישה ליברלית ונתמך על ידי ארה"ב לבין הצפון הקומוניסטי בו תמכה סין הגדולה, אנו כמובן מתלווים במרבית הסרט אל הכוחות של צבא הדרום כשהפוקוס הוא על שני אחים, הבכור, בחור חסון, מנהיג בנפש ומאד אחראי שעד למלחמה התפרנס מצחצוח נעליים כדי לעזור לפרנס את משפחתו והצעיר, סטודנט בן 18 שהרבה יותר חלש ופגיע, במהלך המלחמה שני האחים עוברים תהליכים מאד משמעותיים שהופכים את חייהם מקצה לקצה, הילדים התמים שיצאו אל הקרב הופכים לגברים קשוחים ויש עליהם להתמודד עם בעיות של מוסר, עדיפויות והקרבה.

הסרט הזה במכוון לא בוחר צד אחד באופן מובהק, אין שחור ולבן, אין טוב או רע, במלחמה כולם הופכים לחיות והסרט מציג כמה סצנות מאד קשות שמתארות עד לאן יכולים להתדרדר הדברים כשהכל יוצא מכלל שליטה והכאוס חוגג ברחובות.

במאי הסרט הוא קנג ג'ה-קיו ('שירי', 'בדרך שלי'), הוא גם היה שותף לכתיבת התסריט יחד עם האן ג'י-הון וקים סנג-דון, אחרי ההצלחה המסחררת של סרטו 'שירי' מ1999 הצליח ג'ה-קיו לגייס תקציב שבקוראה נחשב לגדול, כמעט 13 מליון דולאר (במונחים הוליוודים זה נחשב ממש סכום זעום, אם נשווה אז סרטי מלחמה עתירי תקציב באמריקה זוכים לסביבות ה200 מיליון דולאר בקופת התקציב שלהם, ובהתחשב בתוצאה המרהיבה שעל גבי המסך אין ספק שהקוראנים פשוט מאסטרים של קולנוע), התסריט של הסרט מאד לא צפוי ולא ממש יודעים מה הולך להתפתח, הוא גם מאד עמוק, תסריט שהוא מאד רב-גוני ולא נופל לקלישאות של סרטי מלחמה אחרים, אין טובים ורעים, לא בין המחנות ולא בין האנשים, מדובר אחרי הכל בסוג של מלחמת אזרחים כשגם השכן שלך יכול פתאום להופיע מולך בשדה הקרב כשהוא לובש את מדי הצבא היריב, הסרט עמוס באופן מאד אינטנסיבי בסצנות מלחמתיות, יותר מבכל סרט אחר שצפיתי בו, הבמאי מצליח לשלוט בסרט ביד רמה תוך כדי שהוא מציג לנו כמה צילומים מרהיבים לצד סחיטת הכשרון מהשחקנים שעומדים לרשותו בצורה מעוררת התפעלות.

השחקנים בתפקידים הראשיים בסרט הם יאנג דון-גון ('דרכו של לוחם' האמריקאי, 'בדרך שלי' אותו גם ביים ג'ה-קיו) בדמותו של ג'ין-טאה, האח הבכור ובין וון ('אמא', 'האיש משום מקום') בתפקיד ג'ין-סוק, האח הצעיר, שני השחקנים הללו נותנים כאן הופעה מאד מרשימה של משחק כשמסביב ישנם עוד מאות (אם לא אלפי) שחקנים וניצבים, כשחלק גדול מהם משחק פשוט נפלא (אמנם היו כמה נפילות, אך באופן כללי הרוב הפגין משחק איכותי ביותר), הסרט מאד ריאליסטי והמשחק של השחקנים הוא חלק מכריע בדרך בה הסרט מצליח לשכנע, בהחלט מגיע להם כל הכבוד.

מלבד סצנה אחת בה יש מטוסים ורואים בבירור שהם תוצר של עבודת מחשב, הסרט כולו עשוי ברמה הכי גבוהה של מקצועיות כשהוא מלווה באינספור צילומים מרהיבים, מלבד המטוסים הוא פשוט מושלם בכל השדות הללו, הוא מאד גרפי, ידיים, רגליים וראשים עפים באוויר כמעט בכל סצנה, הקרבות כמעט ולא נפסקים במשך השעתיים וחצי של הסרט הזה כשכל הזמן יש הפצצות והפגזות מסביב, גם מבחינה ויזואלית של האפקטים והפעלולים וגם מבחינת האפקטים של הסאונד הכל פשוט מוקפד עד לפרט הקטן ביותר, הסט, הלוקיישנים, התפאורה, האביזרים, התלבושות והאיפור - כולם עשויים ללא רבב, גם הפס-קול של הסרט מאד איכותי ומוסיף לכל מה שמתרחש על המסך, לטוב ולרע הסרט הזה לא חוסך מהצופים גם את הפרטים הקשים יותר לצפיה כמו מוח שמפוזר על כל הרצפה, לסת שנתלשה, גופות חרוכות, גפיים קטועות, מעיים מתפרצים או תולעים שאוכלים את גופו של החייל הפצוע בעודו חי, ללא ספק מבחינת שחזור התקופה הסרט אמין לחלוטין ולמשך הסרט הזה חזרתי 60 שנה אחורה בזמן, הרבה בזכות האינטנסיביות סביר להניח שמבחינת תחושת המציאותיות של המלחמה זה הסרט המשכנע ביותר שיצא לי לצפות בו, מאד ריאליסטי ואמין.

הסצנה הראשונה בסרט אומרת לצופים מה יקרה עם לפחות אחת מהדמויות, בסצנה השניה הסרט מתחיל למעשה כשאנחנו רואים תמימות ילדותית של שני אחים שמאד אוהבים אחד את השני, אך כמו שכל אחד שראה מספיק סרטים יודע, כשההתחלה כל כך ורודה ומחויכת ההמשך צפוי להיות אפל ורציני, ואכן, אחרי לא יותר מדי זמן שתי הדמויות הראשיות עוברות תהליכים מאד משמעותיים, לגבי האח הגדול, שדמותו מאד הזכירה לי מכמה בחינות את זו של ג'ון באזילון מהמיני סדרה המופתית של ספילברג והנקס 'הפסיפיק', היחס שלי נע כל הזמן בין אהבה לשנאה, כשלפעמים נראה שהמניעים שלו טהורים ונובעים מאהבה אך לפעמים נראה כאילו היצר הרע של הגאוותנות והיוהרה גובר עליו והוא פועל מתוך אינטרס אישי ולא מתיחס לאף אחד אחר, כאמור זו דמות מאד לא יציבה ולכן גם היחס שלי אליה היה דומה, באופן אישי התחברתי הכי הרבה עם דמותו של האח הצעיר, נראה כאילו הוא הצליח לשמור על צלם אנוש ועל טוב לב גם אחרי כל הזוועות שהוא חווה, ולמעשה היחס שלו אל אחיו, שנע בין אהבה והערצה לשנאה והתנכרות הוא זה שקבע את הטון גם עבורי לגבי היחס שלי אל אותה הדמות, היו גם כמה קטעים שממש הצליחו להרתיח אותי, חוסר ההערכה והאטימות של מקבלי ההחלטות היו פשוט בלתי נסלחים, אני לא הייתי רוצה לשים את עצמי במקום הדמויות שבסרט, גם אחרי כל ההקרבה והמאמץ העילאי הקודקודים נשארים חסרי כל התחשבות בפרט, באדם הקטן.

אחרי הכרות עם הסרטים הקוראנים ידעתי שאצלם הכל יכול לקרות, כשלשמחתי גם הסרט הזה, בדומה לסרטים אחרים תוצרת דרום קוראה, ניפץ את התבניות המוכרות של סרטים שאנחנו רגילים לקבל מהוליווד, ולכן, חוץ מהידיעה שדמות אחת תישאר בחיים ללא כל ספק לא היה לי צל של מושג לגבי מה יקרה עם כל שאר הדמויות ולאילו כיוונים צפויה המלחמה, ואיתה העלילה להתפתח, כאמור שהם הצליחו לרתק אותי למסך והסרט לא שיעמם אותי לרגע, הוא מלווה בכמה סצנות קורעות לב כשבאחת מהן קשה מאד לא להוזיל דמעה (אבל אני איכשהו עמדתי בזה), סרט מאד עצמתי שמראה כמה רוע ושליליות יש במלחמה וכמה זה מיותר, משפחות נקרעות, אנשים משתנים (לרעה) וכמו שהאמרה הידועה אומרת 'במלמה אין מנצחים – רק מפסידים', אחרי הסרט הרגשתי כאילו קיבלתי אגרוף לבטן וללא ספק לקח לי כמה דקות כדי לעכל את הכל ולהסדיר את הדופק ולחזור לעצמי, מאד מפתיע שעם הכמויות המסחריות של האקשן בסרט הזה, בתוספת לסצנות המאד גרפיות שיש בו, הוא מצליח לשמור על הדרמה בתוכו ושומר על איפוק מסוים, סרט מאד איכותי וזה ניכר בכל סצנה וסצנה שיש בו.

מעניין אותי איך אני הייתי מתנהג אילו אני הייתי נמצא בנעליים של אחד מהאחים הללו, אני לא יודע עם איזה מהם הייתי מזדהה יותר ובהחלט שקשה לי לדמיין כמה נוראי יכול להיות המצב שאליו הם נקלעו, אם אני ואחי היינו נשלחים לקרב מי היה מנסה להציל את מי? אני מאמין שבמקרה שלנו (לפחות לגבי אחי הקטן) שנינו היינו מגנים בחירוף נפש האחד על השני, מפחיד לחשוב על סיטואציה בה עוברות משאיות בין הערים ומגייסות את מיטב הגברים בכדי להשתתף בקרב במלחמה שזה עתה פרצה, נוראי יותר לחשוב שמדובר בסרט במלחמת אחים ולא במלחמה בין עמים שונים כמו שאנו מורגלים להלחם כאן (למרות שאני לא בעד הקונספט של המלחמה באופן כללי, ולדעתי אנחנו, האנשים הפשוטים מתפקדים כמו חיילי שח-מט חסרי כל אמירה במשחק הגדול בין מנהיגים אטומים שמחליטים מי ישנא את מי ושולחים את ההמונים למות בשדה הקרב), בהחלט סרט שגורם לך לחשוב על כל מיני סיטואציות שכולי תפילה שלעולם לא אהיה צריך לעמוד מולן.

שמו של הסרט (טאה גוק גי) הוא שמו של הדגל תחתיו היתה מאוחדת כל הרפובליק קוראה מלפני המלמה, כשלאחר המלחמה הוא נשאר הדגל של דרום קוראה.

אם אהבתם את 'להציל את טוראי ראיין' ואת המיני סדרות שהגיעו אחריו 'אחים לנשק' ו'הפסיפיק' אז אתם פשוט תתאהבו בסרט הזה, הוא אמנם פחות קיטשי וצפוי מיצירות אמריקאיות והסוף שלו הוא מה שהיוצרים רוצים שתקבלו, ולא מה שאתם מייחלים לו, אבל זהו ללא ספק אחד מסרטי המלחמה המשובחים ביותר שצפיתי בהם מעודי, אם הבטן שלכם לא חזקה מספיק לצפות בכמה קטעים מאד גרפיים או שאתם לא בנויים לסרטי מלחמה אפלים שנמתחים על פני שעתיים וחצי כדאי שתוותרו, אני צפיתי והתרשמתי עמוקות, מקבל ממני ציון של 8.5 (עם נטיה חזקה מאד לכיוון ה9) מתוך 10.

http://www.imdb.com/title/tt0386064/