The Diving Bell and the Butterfly הפרפר ופעמון הצלילה

דרמה ביוגרפית דוברת צרפתית משנת 2007 שקטפה לא מעט פרסים, הסרט מבוסס על הסיפור האמיתי והמאד נוגע ללב של ז'אן-דומיניק בובי, עיתונאי צרפתי שהיה כותב ובהמשך גם עורך המגזין הצרפתי הנודע 'אל', בשנת 1995 בובי עבר אירוע מוחי ולאחר מכן הוא היה משותק כמעט (אבל ממש כמעט) בכל גופו, הוא סבל מתסמונת הנעילה (או תסמונת נעול-בפנים), שגם מכונה תסמונת מונטה-כריסטו מאחר ומצב דומה מתואר בספר 'הרוזן ממונטה קריסטו', מי שלוקה בסינדרום זה שרוי כביכול בקומה והוא נחשב צמח, אך אותם הלוקים בתסמונת נמצאים בהכרה מלאה ומודעים לחלוטין למתרחש סביבם אך אינם יכולים כמעט לתקשר (מכאן השם 'נעילה'), הדרך המרכזית שלהם לתקשר היא בעיקר בעזרת האישונים והעפעפיים, ודרך מצמוצים הם מצליחים לתקשר עם הסביבה שלהם, בובי כתב ספר שלם בעזרת אותה השיטה בה מקריאים לו את הא' ב' והוא ממצמץ כשמגיעים לאות אותה רוצה שיכתבו, עבודה מאד סיזיפית ומתסכלת גם עבורו וגם עבור מי שנאלץ להיות בעצם הידיים שלו, הסרט מביא אלינו את מה שמסופר בספר ובכך מציג את התהליך שעובר אדם הלוקה באותה תסמונת מצערת, מלבד הסיפור האנושי יוצא הדופן שמובא לפנינו גם הצילומים מדהימים, המשחק מאד משכנע והעריכה גם היא מדויקת להפליא.

התסריטאי הדרום אפריקאי רונאלד הארווד ('הפסנתרן', 'אוסטרליה'), כמו שהוא כבר עשה בעבר, גם הפעם הוא כתב תסריט המבוסס על ספר שהוא ביוגרפי, וגם הפעם הוא הצליח מאד, אני מאמין שהחויה של קריאת הספר היא מאד מיוחדת, אבל איכשהו גם הסרט מצליח להכניס את הצופה אל עולמו ההזוי של בובי, הרבה בעזרת במאי הסרט, ג'וליאן שנאבל האמריקאי ('לפני שהלילה יורד', 'בסקיאט') שנחשב מאז ומתמיד לבמאי יוצא דופן ויוצר בעיקר סרטים ביוגרפים, בתחילת דרכו הוא היה צייר (זוכה פרסים) ורוב סרטיו הם אמנתיים יותר מסרטים אחרים, הסרט הזה לא שונה והוא עמוס בצילומים מדהימים (במיוחד הצילומים שמעניקים חוויה מדהימה של המצב בו נמצא בובי כשאנו מקבלים את נקודת המבט שלו), שנאבל הומלץ להיות במאי הסרט על ידי ג'וני דפ, הסרט תוכנן תחילה להיות דובר אנגלית אך חברת האולפנים שהיתה אמורה להפיק את הסרט, יוניברסל פרשה מן הפרויקט וחברת הפקה צרפתית הרימה את הכפפה וכך לבסוף דפ נשאר מחוץ לתמונה (הרבה בעכבות חוסר התאמה בלוחות הזמנים).

מי שנבחר לגלם את דמותו של בובי הוא מתיה אלמאריק ('קוואנטום של נחמה', 'מינכן') והוא עושה זאת מושלם, למשך הצפיה בסרט הייתי משוכנע לחלוטין בכל מה שהשחקן הזה (בעזרת הבמאי) האכיל אותי, כשהוא היה משותק הוא פשוט היה נראה משותק וכשהיו פלאשבקים מעברו זה נראה טבעי לגמרי, בהחלט הופעה מרשימה, בהחלט עוזר מאד להכניס את הצופה לאוירה המתאימה של הסרט, מאחר והקונספט של הסרט מאד מקורי אנחנו שומעים את קולו של אלמאריק לאורך כל הסרט כשמה שאנו שומעים כביכול הוא המחשבות שלו הכלואות בתוך מוחו ללא יכולת לצאת אל העולם (כמעט), עמנואל סיגנר ('השער התשיעי', 'אדית פיאף – החיים בורוד') בתפקיד סלין, בת זוגו לשעבר של בובי, מארי-ג'וסי קרוז ('מינכן', 'הפלישה הברברית') שובה את הלב בתפקיד הנרייט המתוקה, קלינאית התקשורת שאפשר להגיד שבזכותה זכינו לשמוע בכלל על הסיפור הזה, כי אם היא לא היתה עקשנית ומרימה ידיים בובי לא יכול היה לספר את סיפורו המדהים, גם השחקן השוודי הבלתי נגמר מקס וון סידוו (בשנים האחרונות 'קרוב להפליא ורועש להחריד' ו'שאטר איילנד', אך לעד ייזכר בתור הכומר מ'מגרש השדים') משחק בסרט בתפקיד אביו של בובי, אלו הם השחקנים הבולטים ביותר בקאסט, כל השחקנים בסרט פשוט משחקים נפלא, מאד אמין ומציאותי וזה מאד מקל על הצופה להתחבר לסרט ולדמויות בו.

הסרט הזה מאד אמנתי ושונה מהרבה סרטים אחרים, כמעט חצי מהסרט (במיוחד בהתחלה) מוצגים מנקודת מבטו של בובי, כשאנו יכולים לשמוע את מחשבותיו, אנו רואים מה שהוא רואה ויחד איתו ממצמצים, כשתופרים את עינו הימנית (למרות שהיא פעילה) גם שם אנו יחד איתו, והכל נראה אמיתי לחלוטין, העניין הוא שלרגע לא נדמה לצופה שמה שהוא רואה זה פשוט תוצאה של אדם רוכן עם מצלמה בידיו, פשוט משוכנעים שמקבלים את נקודת מבטו של בובי, ועל כך מגיע שאפו ענקי ליוצרי הסרט הנפלא הזה, הסרט מלווה בעוד המון צילומים מיוחדים וברקע מתנגן לו פסקול שגם הוא מוסיף לאוירה, הסצנות בו מעורבות במה שקורה בזמן אמת, פלאשבקים ועוד כל מיני הזיות שעובר בובי.

הסרט מביא אלינו חוויה יוצאת דופן שזו הפעם הראשונה שאני נתקל בה בצורה כזו, בובי למעשה מצליח לספר לנו מה קורה בעולמו של אדם שפשוט כלוא בתוך הגוף הלא מתפקד שלו כשהוא נמצא בהכרה מלאה, תחושת חוסר אונים בלתי מוסברת, הוא מודע לכל אך כמעט ולא יכול לתקשר, גם אם הוא רוצה הוא לא יכול להתאבד ולגאול את עצמו מיסוריו (באופן כללי אני נגד התאבדויות אבל במקרה של בובי אני לא יודע כמה טעם יש לחיים), נחשף בפנינו אדם שלמרות מצבו נותר מלא הומור, הוא מתבדח לא אחת על מר גורלו והסרט גם מצליח להצחיק למרות הסיטואציה העצובה שהוא מציג, מדהים מדהים מדהים! להכנס לתוך הראש של אדם שכזה, תודה לכל מי שהיה מעורב בתהליך הזה, מהאנשים האמיתיים בראשות בובי עצמו ועד למי שהחליט לעשות את הסרט הזה שמספר את הסיפור הכל כך מעניין, כל כך התחברתי לדמות שלו וכל כך רציתי שהוא פשוט ישתפר, יחלים ויקום על שתי רגליים וידבר עם כל מי שמסביבו, מאד נגעה ללבי גם הדמות של הנרייט טובת הלב, חשתי המון אמפתיה גם כלפי סלין אצילת הנפש וג'וזפין הסבלנית, מוטיב שחוזר על עצמו בסרט הוא הקראת האותיות, אני מעריך שעשרות פעמים המוטיב הזה חוזר על עצמו, כל פעם על ידי דמות אחרת, והקראת האותיות הזו הופכות בשלב מסוים לחלק מאד אינטגרלי מהסרט, לא מפתיע שבחלק מן הפוסטרים האותיות האלו מופיעות בתוך דמותו של פרפר.

על אף היותו דובר צרפתית הסרט היה מועמד ל4 פרסי אוסקר (תסריט מעובד, במוי, עריכה וסינמטוגרפיה), בנוסף הוא קטף את פרסי גלובוס הזהב (במאי, סרט זר, היה מועמד גם לתסריט), פסטיבל קאן (במאי, מחלקה טכנית והיה מועמד גם לפרס דקל הזהב), הבפט"א (זכה בתסריט, היה מועמד לפרס הסרט הזר) ופרסי סזאר, האוסקר הצרפתי (זכה ב2 קטגוריות והיה מועמד ב5 נוספות), אחרי צפיה בו אני מאד רוצה לקרוא את הספר שעליו הוא מבוסס ולהבין מה השוני בינהם, בכל אופן זוהי חויה מדהימה שמאד חשוב לטעמי להתודע אליה.

מי שאינו חובב שפות זרות או קולנוע דרמטי ואיכותי ומחפש רק סיפוקים מידיים יתקשה מאד לשרוד את הסרט הזה, אבל מי שכן נמנה בין אלו שציינתי יהנה מחוויה מדהימה שעוד לא נתקלתי במשהו שמזכיר אותה, סרט חד פעמי ומאד שונה מכל סרט אחר שראיתי, אחרי התלבטות קלה מקבל ממני ציון של 8 מתוך 10.

http://www.imdb.com/title/tt0401383/