House of D בית הזכרונות

דרמה מ2004, ששמה באנגלית מתאר מקום שמוזכר בסרט והוא די משמעותי מבחינת העלילה, ובעברית זוכה לשם שמתאר יותר את מה שרואים בסרט, הסרט פורס בפנינו תקופה בחייו של טום וורשאו, בהווה אמן אמריקאי שמתגורר בפריז ובנו מגיע לגיל 13, הגיל בו השתנה כל עולמו, ולכן הזכרונות מתעוררים בו ואנו זוכים לשמוע ולראות את עלילותיו של טומי (המכונה טומ-אס) בן ה13, ואיזו הנאה לשבת ולצפות בסרט הזה, סרט שהעלילה שלו אמנם לא הכי הגיונית, אך הוא סרט מקסים ושובה לב.

הסרט הזה גרם לי להרגיש כל כך הרבה גוונים של רגשות, הוא מאד נוסטלגי ומתרפק וגרם לי פשוט להתגעגע ולרצות לחזור לילדותי התמימה (למרות שהשנה בה מתרחש מרכז הסיפור היא 1973, הרבה לפני שנולדתי, הסרט גרם לי להתגעגע לילדותי שלי, וזה רק מצביע על כמה טוב הסרט הזה), הוא גרם לי להיות ממש על סף דמעות, וכל מיני סוגים של דמעות, בין אם אלו של אושר או של עצב, וזה קרה יותר מפעם אחת בסרט, מהעבר השני הסרט גרם לצחוק בקול רם, שוב, יותר מפעם אחת, כשבסצנה אחת עברתי ממצב של על סף דמעות של עצב לצחוק בשניות בודדות, כך שיותר מהכל הסרט הזה גרם לי להתרגש, בכל כך הרבה דרכים, וקשה למצוא הרבה סרטים שבאמת נוגעים לך באיזשהו מקום בלב, אז למצוא סרט שנוגע בכל כך הרבה מקומות? זהו יהלום נדיר מאד, למרות שהוא לא מלוטש לשלמות, הוא יפיפה, ואולי, העובדה שהוא לא מלוטש לשלמות היא הקסם שלו, החספוס הזה.

על הסרט הזו נמצאת חותמת ענקית עליה כתוב באותיות קידוש לבנה 'דייויד דוקובני', השחקן שמוכר בעיקר ככוכב סדרות טלויזיה (בעבר 'תיקים באפלה' ובהווה 'קליפורניקיישן') הוא התסריטאי (בעברו כתב כמה פרקים ל'תיקים באפלה', אך מעבר לכך אין לו ניסיון בתחום), הבמאי (שוב, ביים כמה פרקים בסדרות) והוא גם משחק את הדמות של הילד שמככב בסרט בשנותיו המאוחרות יותר, וככזה הוא המספר של הסרט (במיוחד בסרט הזה התואר 'מספר' הוא הרבה יותר נחמד מאשר 'קרין'), להוסיף את העובדה שאשתו באותה התקופה (טיה לאוני) משחקת בסרט (בתור אמא שלו, קצת מוזר..), העלילה מתרחשת בניו יורק בשנת 1973 כשטומי מגיע לגיל 13, ונחשו מי נולד בשנת 1960 וגדל בניו-יורק? (נכון מאד, דוקובני), ועל כל אלה הוא גם ערך את הסרט, אני חייב לציין שצפיתי בסרט בלי שידעתי כמעט כלום חוץ מאשר העובדה שרובין וויליאמס משחק בו בתור מפגר, ולכן הופתעתי מאד לגלות שדוקובני הוא היוצר הכמעט הבלעדי, אחרי שצפיתי בסרט אני יכול רק להגיד שזה נורא חבל שמאז הסרט (2004) ועד היום הוא לא כתב או ביים סרט נוסף, כך שבינתים זהו הסרט היחיד אותו יצר, אולי כשהוא ינוח קצת מסדרות הטלויזיה הוא ימצא את הזמן ליצור שוב (הסרט נעשה בתקופה בה לא שיחק בפרויקטים אחרים כמעט), טוב, אז כמו שניתן להבין, אני חושב שהתסריט היה מקורי ונפלא, הבמוי היה רגיש ונכון וחשוב מכל, דוקובני, עם כל תפקידיו ביצירה, לא כפה את עצמו על הסרט יותר מדי וכשזה הגיע למשחק הוא לקח צעד אחורה, הוא לא היה הכוכב הגדול, כאילו הוא מודע ליכולות המשחק הדי מוגבלות שלו.

לגבי התסריט, מלבד הרגשות שהוא הציף בי, אני חייב לציין שאם לא הפתיח של הסרט, שמציג את טומי כאמן פריזאי בגיל 40, לא היה לי שום סכוי להצביע על הכיוון אליו יתפתח הסרט, חוץ מהעובדה שידעתי באיזו נקודה בחייו יהיה טומי בגיל 40, לא יכלתי באמת לנחש מה יקרה הלאה והסרט היה מאד זורם, מחדש ולא צפוי, שזה עוד אלמנט שקשה למצוא בהרבה מאד סרטים אחרים, פשוט שאבתי את הסיפור והשתוקקתי לדעת כיצד התגלגל טומי למצב אליו הגיע בהמשך חייו, כך שהסרט בהחלט היה מרתק, ושוב, חבל שהפתיח הציג את הסוף של כל הסיפור הנפלא הזה, בנוסף לכך שהסרט שמר על מקוריות והיה לא צפוי, הסיפור היה שזור בכל מיני דמויות מקוריות וצבעוניות שהוסיפו עוד לחוויה המיוחדת של הסרט הקטן והיפה הזה, בין אם הדמויות פשוט היו שם ברקע, ובין אם השפיעו בפועל או בעקיפין על התגלגלות העניינים ועל גורלו של טומי, כל שנותר לי לאמר אחרי צפיה בסרט כל כך מהנה זה שחבל שהוא ארך רק כשעה וחצי ולא נמשך אל מעבר לכך.

אז מלבד דוקובני, יש עוד כמה אנשים שהשתתפו ביצירת הסרט, והשחקן שכל אחד יזכור אחרי צפיה בסרט הוא אנטון ילצ'ין ('שליחות קטלנית 4', 'צ'ארלי בארטלט') הנהדר בתפקיד הראשי, כמו ב'לבבות באטלנטיס' הנפלא, הסרט בו הכרתי אותו, ילצ'ין שוב נכנס בטבעיות מרשימה לדמות ראשית בסרט שמעורב בו שחזור תקופתי, לרגע לא נראה כאילו ילצ'ין הוא שחקן בהתהוות, יליד שנות ה90 (89 אם לדייק), שרגיל לפלאפונים, מחשבים ולימוזינות, והוא מצליח בעזרת משחק ייחודי לו (כבר בגיל צעיר יש לו צורת משחק ודיבור שאין שני להם, ואחרי צפיה בכמה סרטים שלו, כל אחד ישים לכך לב) להיטמע ברקע של ילדות נאיבית בניו יורק של שנת 1973, בסרט מוצגת חברות נפלאה ואמיצה של טומי (ילצ'ין) עם פפאס בגילומו של רובין וויליאמס ('איש המאתיים', 'החיים בתמונות'), פפאס הוא רפה שכל בן כ40, שמלבד היותו עוזר השרת בבית הספר בו לומד טומי, הם עובדים יחדיו כשליחים של קצביה והוא חברו הטוב ביותר, דמותו של פפאס מהווה מרכיב משמעותי מאד בעלילה ובכיוונים אליהם מתפתח הסרט, לא תקבלו כאן את וויליאמס הבדרן, הקורע מצחוק בעל אלף הפרצופים והקולות (זה של 'אלדין'), אלא את ווליאמס הדרמתי (זה של 'סיפורו של וויל האנטינג'), ולמען האמת ציפיתי ממנו ליותר (ציפיתי משחקן טוב כמותו למשהו סטייל שון פן ב'קוראים לי סם'), הוא לא שכנע אותי עם הדמות שלו, בסך הכל הסרט נשען בעיקר על שני השחקנים האלו, כשהוא נתמך במספר קטן של שחקני משנה, ולמרות האכזבה הקלה מוויליאמס, השחקנים עושים עבודה טובה מאד ומשכנעת.

השחזור התקופתי היה מאד עדין ונראה טבעי לחלוטין, כמתבקש אין הבדל תהומי בין עולם ההווה לזה המוצג בסרט, אך עדיין מספר חפצים שהיו בזמן הנכון במקום הנכון השרו על הסרט אווירה אוטנתית למדי, הפסקול של הסרט (לא הייתי מתפלא אם הייתי מגלה שדוקובני כתב גם אותו, אך כמובן שלפחות ביצרית פס הקול הוא לא היה מעורב) היה נפלא, ומלבד צלילי הרקע שהשתלבו נהדר, הוא עירב מספר שירים שתאמו את התקופה ומאד הוסיפו לסרט, והיו גם מספר צילומים די אמנותיים (לזה נראה לי שדוקובני כן אחראי) ובסך הכל אין לי טענות בכל מה שקשור להיבטים הטכניים של יצירת הסרט.

אז מה היה לנו? מלבד געגועים, היו לנו צחוק ושמחה, כאב וצער, דמעות, מכל הסוגים והמון המון כיף וסיפוק מצפייה בסרט הנהדר הזה, לטעמי לא מתאים למי שמחפשים קומדיות קיצוניות (כמו 'אמירקן פאי' או 'בדרך לתונה עוצרים ב..'), סרטי מתח ואימה או סרטי אקשן, הסרט הזה מתאים לכל חובבי הדרמה ובמיוחד למי שיש לו צד נוסטלגי שאוהב להסתכל אחורה ולהתרפק על תקופות שלא יחזרו עוד (וחבל..), מקבל ממני בכיף גדול ציון של 9 מ10.

http://www.imdb.com/title/tt0372334/