Midnight in Paris חצות בפריז

פנטזיית דרמה קומית משנת 2011 מבית היוצר של וודי אלן ('הרומן שלי עם אנני', 'חנה ואחיותיה') שכתב וביים, הסרט זכה בטקס האוסקר בפרס על התסריט המקורי הטוב ביותר והיה מועמד בעוד שלוש קטגוריות נוספות (סה"כ פסלון רביעי בארון של אלן, שלא הגיע לטקס בכדי לקבל את הפרס), אני לא חובב גדול של סרטיו, מאחר ולא הזדמן לי לצפות בסרטים רבים שלו (צפיתי בכשלושה ואני מתכנן לצפות סרטים נוספים שלו בעתיד הקרוב), אך אני מעריך שתחום הפנטזיה הוא זר לבמאי והתסריטאי המהולל, עם זאת הוא מצליח לעשות כאן סרט מקסים ופנטסטי.

עלילת הסרט מתרחשת בפריז, שם נמצאים זוג אמריקאים מאורסים, הורי הכלה המיועדת, וזוג חברים שלה, למרות שזה נשמע שהיא הכוכבת, למעשה הפוקוס בסרט מתמקד בארוס שלה, גיל פנדר (ווילסון) תסריטאי הוליוודי שדי מאס בכתיבת תסריטים ומנסה לכתוב ספר, פנדר הוא רומנטיקן בנשמתו, חובב נוסטלגיה גדול, ועבורו פריז היא העיר המושלמת, אינז (מק'אדאמס), עמה הוא עתיד להתחתן חושבת אחרת, היא הרבה יותר חומרנית, מתנשאת ומחכה כבר לחזור ולקנות בית בחלקים העשירים יותר של לוס אנג'לס, כל שאר הסובבים אותם גם הם חושבים כמותה, מלבד הדמויות שכבר הזכרתי הסרט שזור בעוד המון דמויות שפוגש גיל במהלך השהיה בעיר.

הסרט הזה לא צפוי, בהתחלה לא היה לי צל של מושג מה הולך לקרות, כל מה שידעתי היה שזהו סרט של וודי אלן בכיכובו של אואן ווילסון וכמתבקש משמו הוא מתרחש בפריז, רק מאוחר יותר הבנתי כמה השם שלו אכן מרמז על המתרחש בו, הסרט קירטע בהתחלה, אבל בהמשך זרם ממש טוב עד לסופו, כשמבינים מה בדיוק הולך, הסרט נהיה מאד מעניין וכיפי לצפייה, אני רוצה לציין שאני ציפיתי לעוד דרמה קומית וצינית של היוצר הממושקף, ומאחר וזה היה סוג הסרט לו חיכיתי הסתכלתי עליו בדרך מסוימת, וזו היתה טעות גדולה, לכל מי שניגש לצפיה בסרט חשוב מאד לשמור על ראש פתוח ולא לחשוב שמדובר בעוד סתם סרט שיגרתי, תחשבו קצת מחוץ לקופסה, גם אם זה נראה לכם לא הגיוני במיוחד.

הסרט מאד מפתיע ויוצא דופן, הרבה מעבר למצופה, מה שקורה, זה שבאחד הלילות, כשגיל רוצה לטייל לאיטו ברחובות העיר, משהו מפתיע קורה בדיוק בחצות, בתור צופה לא ידעתי אם להאמין למתרחש, גיל עולה למכונית ישנה ובכך חוזר בזמן לשנות ה20, פוגש את הגיבורים שלו, ביניהם הזוג פיצג'רלד, פבלו פיקסו, המינגווי, סלבדור דאלי ועוד רבים וטובים, יותר מזה אני לא רוצה לספר, אך אני ממליץ לצפות בסרט ולגלות מה הוא ההמשך, אותן שנים, בעיר הנפלאה פריז, הן לפי דעתו של גיל הזמן והמקום המושלמים לחיות בהם, ואפילו עלילת הספר שלו מזכירה את המחשבה הזו שלו, ובכן, ככל שמתקדם הסרט גם הדמות עצמה וגם הצופה מקבלים תובנות שונות וגם מבינים אם מדובר בחלום או מציאות (אך אני אשאיר למי שלא צפה עדיין בסרט לגלות לבדו).

הסרט כאילו מתפתח בשתי עלילות נפרדות, אחת בהווה והשניה בשנות ה20 כשהכוכב הראשי בשני קווי הסיפור הללו הוא אואן ווילסון ('לדפוק חתונה', 'אני, אתה והוא') בתפקיד של גיל פנדר, למרות שהוא שחקן מאד לא מגוון ונראה כמו בשאר הסרטים שלו, נראה כאילו התפקיד נתפר במיוחד למידותיו והוא מתאים עבורו כמו כפפה ליד, רייצ'ל מק'אדאמס ('היומן', 'אשתו של הנוסע בזמן') בתפקיד אינז, מייקל שין ('פרוסט\ניקסון', 'ממלכת גן עדן') בתפקיד פול, הפוץ המשכיל והיהיר, מריון קוטיארד ('אדית פיאף – החיים בורוד' שזיכה אותה באוסקר, 'ההתחלה') משחקת מקסים וכובשת את הלב בתור אדריאנה, יש עוד המון שחקנים בסרט הזה, רובם לא מוכרים מספיק, אך בתפקיד אורח אפשר לראות את אדריאן ברודי ('הפסנתרן', 'קינג-קונג') המצוין כהרגלו, בתפקיד הדמות הכי מצחיקה בסרט, עוד שחקנית שדי הופתעתי לראות היא קרלה ברוני (בדרך כלל בתוך הסוגריים האלו אני כותב שמות של סרטים, אך הפעם אני פשוט חייב לציין שזוהי אשתו של נשיא צרפת), באופן כללי המשחק די טוב, בקו העלילה הראשי המשחק הוא מאד מציאותי בעוד שבקו העלילה השני, הוא מעט יותר מוקצן ומוחצן, אך זה מתבקש.

מבחינה טכנית הסרט טוב מאד, השחזור התקופתי, מלווה בתלבושות ותפאורה מצוינים, שבהחלט משרים על הסרט אוירה מדהימה של פריז בשנות ה20, גם הפסקול נפלא ומכריז בכל צליליו שמדובר בעלילה פריזאית.

אני לא מבין גדול בספרות או אמנות של שנות ה20, אך הסרט הזה הוא שיעור הסטוריה מקוצר שמציג את השמות החמים ביותר באותה התקופה ומציג דמויות מעניינות של אותם אמנים גדולים כפי שהם מצטיירים במוחו של אלן, היה נחמד ללמוד קצת מהסרט, אני מאמין שאם הייתי מיודע יותר עם האמנים המדוברים הייתי נהנה יותר מהסרט.

מאד התחברתי עם הדמות הראשית, קודם כל זה הסרט הראשון שאני רואה שלדמות הראשית בו קוראים גיל (במיוחד כשמדובר בסרט אמריקאי), שנית, הזדהתי עם קווי האישיות של הדמות הראשית, והייתי לצדו בכל מה שהוא עשה, לצערי לקח לי קצת זמן להשתחרר ולהבין מה בדיוק קורה בסרט, אך כשזה קרה באמת שהתאהבתי בדמות, המסרים שאלן מעביר גם הם מאד עמוקים ונבונים, והוא מצליח בעזרת מעט פנטזיה לגרום למסר הזה להיות משכנע, בהחלט כל הכבוד על הדרך הנפלאה להעביר את המסר.

והמסר שלדעתי שהסרט מנסה להעביר הוא שעלינו להעריך את מה שיש לנו, לא להתקנא באחרים, כי מנקודת מבטם, גם הם היו רוצים משהו אחר, המסר הזה מועבר על ידי כך שגיל חושב שהתקופה המושלמת לחיות בה היא שנות ה20, אך אדריאנה, אחת הדמויות שהוא פוגש באותה תקופה, לא מעריכה את מה שלפי דעתו הוא מתנה שניתנה לה, החיים בתקופה נפלאה שכזו, היא חושבת שההווה שלה (שנות ה20), הוא משעמם ומושחת והיא היתה רוצה לחיות בעבר של אותה תקופה, כאילו השורה האלמותית ''אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי'' משירו של אריק איינשטיין היתה תמיד נכונה, תמצית המסר היא שתמיד הדשא של השכן הוא ירוק יותר, ומבחינת השכן, גם לפי דעתו הדשא של השכן ירוק יותר, מן מעגל אינסופי של חוסר הערכה למה שיש לנו כאן ועכשיו.

כמה סרטים כבר יוצא לכם לראות שמתרחשים בפריז? אם אני זוכר נכון עד היום יצא לי לראות מקסימום עשרה שכאלו, באופן מאד מוזר, יצא איכשהו ששני הסרטים שראיתי ביממה האחרונה, 'הוגו' והסרט הזה, 'חצות בפריז', למרות שהם שונים לגמרי במהותם ובדרך בה הם מועברים, יצא והעלילות של שני הסרטים התרחשו בפריז של תחילת המאה הקודמת, ושני הסרטים הללו הם סרטי מחווה לאמנים גדולים שחיו באותה תקופה בפריז, פשוט צירוף מקרים מוזר ונפלא, היו הרבה קווי דימיון בין שני הסרטים וזה מאד מפתיע בהתחשב ביוצריהם שלמרות דמיון פיזי והסטורי (נולדו בניו יורק, גבהו עד לאיפשהו בסביבות המטר שישים ומשהו, גדלו בתקופת השפל שאחרי המשבר הכלכלי הגדול, ושניהם מתהדרים במסגרות משקפיים עבות במיוחד), לרוב אין הרבה דמיון משותף בסרטים שלהם.

הסרט מומלץ לכל מי שיש לו ראש פתוח והוא לא מקובע על סוג סרטים מסוים, הוא מאד קליל ודי קצר (רק שעה וחצי), אני מוכרח לציין שאחרי שעובר טיפה הזמן ומעכלים את הסרט הוא די משתפר מבחינת ההערכה אליו, אחרי צפיה בו חשבתי להעניק לו ציון של 7.5, אבל עבר יום מאז והספקתי להרהר במעט על המתרחש בו, ולבסוף החלטתי להעניק לו ציון של 8 מתוך 10.

http://www.imdb.com/title/tt1605783/