La Mome אדית פיאף - החיים בורוד

דרמה ביוגרפית צרפתית משנת 2007 המביאה את סיפור חייה המדהים של אחת מהזמרות הגדולות בהסטוריה, אדית פיאף, וכנגזרת הסרט שזור בהמון קטעים מוזיקליים (שמשתלבים נהדר), הסרט גרף שני פסלוני אוסקר, הראשון הוא פרס האקדמיה לשחקנית הראשית הטובה ביותר, כשמריון קוטיארד ('חצות בפריז', 'התחלה') נכנסת לרשימה מכובדת של שחקנים בסרטים שאינם דוברי אנגלית שזוכים בפרס כה חשוב, לפניה עשו זאת רק סופיה לורן (1962) ורוברטו בניני (1997) האיטלקיים (השנה נוסף לרשימה הזו גם ז'אן דה-ז'ארדן על הופעתו ב'הארטיסט'), קוטיארד מאד שיכנעה בדמותה הרבה בזכות איפור מדהים, ואכן הסרט גם גרף את הפרס לאיפור הטוב ביותר לאותה שנה.

האמת שמלבד העובדה שהשחקנית הראשית זכתה באוסקר, והכרות עם כמה מן השנסונים המפורסמים של פיאף לא ממש היה לי מושג לגבי מה שקורה בסרט, צפיתי בו עם הוריי (אמי דוברת צרפתית ומכירה את מילותיהם של לא מעט מן השירים, מה גם שרבים מהם זכו לעיבוד בעברית), ואני מוכרח לציין ששלושתנו היינו המומים מסיפור החיים המרתק של פיאף, סיפור חייה הוא בדיוק סוג הסיפור שראוי לעשות עליו סרט, היוצרים הצליחו לתת טעימה מכמעט כל שלב בחייה המרתקים של פיאף והשתדלו לא להזניח אף לא אחד מהם, עם כמה שזה נשמע הזוי אחרי צפיה בסרט, הציגו אותה במתינות יחסית לעומת האינטנסיביות בה נהגה לנהל את חייה, במציאות היא צברה מספר גדול של מאהבים שעבדו איתה במרוצת השנים ולמעשה הסיפור שלה אפילו גדול יותר מאשר מוצג בסרט וזה מדהים לכשעצמו.

עם זאת, ראוי לציין שפיאף היתה פעילה מאד בתקופת מלחמת העולם השניה, ואף זכתה לכנוי 'סנדקית המלחמה' אך במכוון לא היתה לכך התיחסות בסרט על מנת לא להסיט את הפוקוס מחייה האישיים הסבוכים דיים, מה גם שהביוגרפים חלוקים בדעותיהם לגבי פועלה באותה העת, בתקופת המלחמה הצרפתים החשיבו אותה לבוגדת מאחר והופיעה בפני חיילי הכיבוש הגרמניים, אך יש הטוענים שבהופעותיה נהגה לשיר שירים שמרמזים להתנגדות לכיבוש, והיתה פעילה של המחתרת הצרפתית, לטענת אותם גורמים היא עזרה לאמנים יהודיים להתחמק מהנאצים וגם עזרה למספר שבויים צרפתים להשתחרר מהשבי הגרמני (היתה מצתלמת עם שבויים כשהופיעה לפניהם, שבה לביתה, יוצרת פספורטים מזויפים תוך כדי שימוש באותן תמונות, מופיעה בפניהם בשנית ומבריחה אליהם את המסמכים המזויפים שעזרו להם להמלט מהשבי).

הבמאי של הסרט הוא אוליביה דהאן שגם היה שותף לכתיבת התסריט (יחד עם איזבל סובלמן), התסריט, הבמוי והעריכה מאד מרשימים כשהסרט נע קדימה ואחורה על ציר הזמן לכל אורכו אך לבסוף מתקבל פסיפס מרתק המספר את חייה מעוררי ההשראה של אחת הזמרות הגדולות בהסטוריה, מהילדות הדלה (דלה זה בלשון המעטה), דרך נעוריה המרדניים, גילויה על ידי מנהל קברט, הצלחתה, אהבותיה וגם החולי והתשישות לקראת סוף חייה בגיל 48 בלבד, בהחלט סיפור גדול מהחיים שנכתב ונערך בצורה נפלאה והבמוי של דהאן הוציא מהשחקנים את המיטב, בהחלט מגיע לו ציון לשבח.

כדי להתכונן לסרט ולהיות דומה לה יותר מבחינה פיזית, קוטיארד, שלדעת רוב האנשים שיראו אותה היא תתגלה כבחורה יפה למדי, גילחה את קו השיער שלה כדי שיהיה גבוה יותר, כמו כן גילחה את גבותיה, תוסיפו לזה איפור מדויק להפליא והתוצאה היא מישהי שנראית זהה לאדית פיאף, תוסיפו שעות של עבודה בכדי להגיע לאותן התנועות המאפיינות, ואפילו צורת נשימה זהה לזו של פיאף ומה שמתקבל על המסך הוא שובה לחיים של האגדה הצרפתית, תחילה נראה כאילו משחקה של קוטיארד הוא מוגזם, אך כשמתרגלים לדמות הצבעונית, ומאוחר יותר כשצופים באדית פיאף ה'אמיתית' מבינים שזו תצוגת משחק פשוט מחשמלת, במיוחד בסצנות בהן פיאף כבר חולה ותשושה ובקושי מצליחה לעמוד כשכולה רועדת, אי אפשר לדמיין שהבחורה המדהימה ביופיה שעלתה על הבמה בכדי לקבל את פרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר היא אותה אחת ששיחקה בסרט, לצדה משחקים שחקנים צרפתיים אך אחדים מהם מוכרים לקהל הלא צרפתי, בין השחקנים הללו אפשר למצוא את ז'ראר דפרדייה ('האיש במסכת הברזל', 'סיראנו דה ברז'אק') ועמנואל סיגנר ('הפרפר ופעמון הצלילה', 'השער התשיעי'), באופן כללי הקאסט שיחק טוב ומשכנע, בהחלט היתה בסרט אוירה שתאמה את התקופות שמתוארות בו.

זו היתה ההפקה הצרפתית היקרה ביותר, כשרואים את הסרט ניתן להבין זאת, התפאורה, התלבושות, האיפור, המוזיקה, הכל פשוט תואם באופן מושלם לחזון של יוצרי הסרט, בין אם מדובר בתקופת ילדותה בסמטאות העוני הדלות בפריז, בין אם מדובר בסצנות הקרקס (שמעט הזכירו לי את 'מים לפילים'), בין אם מדובר בחדרי מלון מפנקים, אולמות תאטרון יוקרתיים ואפילו אם מדובר בחדרה של אישה חולה אי שם בתחילת שנות ה60, תוסיפו לזה צילומים מתוחכמים ומתקבלת לכם יצירה קולנועית מרשימה ומשביעה לעיניים, עבודה נהדרת של כל הצוות שעבד על הסרט.

הסרט די מרגש, אך עם זאת, בניגוד לסרטים ההוליוודיים לא נסחף למחוזות הקיטש, הוא עשוי במידה הנכונה של הרגשנות, ומציג את הצד של אדית פיאף שלא היה ידוע בתקופה בה היתה מפורסמת, היא נראתה מאות טראגית על הבמה, אך מכריה ומאהביה סיפרו על אישה מלאת חוש הומור שאוהבת לצחוק על כל דבר ונהדר לראות שהיוצרים בחרו להציג את דמותה כך, למרות שהתרשמתי מאד מהדמות הזו, אני באופן אישי לא כל כך הצלחתי להתחבר אליה, וחבל שכך.

הסרט הוא די כבד ומומלץ למי שיש לו סבלנות לסרטים דרמטיים וארוכים, ושיכול להתמודד עם השפה הצרפתית לכל אורכו של הסרט, בסך הכל הייתי ממליץ לכולם לראות כדי להאמין, בהחלט מקור להשראה, סיפור גדול מהחיים, ממש סינדרלה מודרנית, כל סרט שגורם לי לגלוש באינטרנט ולקרוא קצת על מה שמסופר בו נחשב בעיניי לסרט מעניין וטוב, וככזה, הציון שהסרט זוכה לקבל ממני הוא 8 מתוך 10.

http://www.imdb.com/title/tt0450188/