Sweet and Lowdown מתוק ומרושע

דרמה קומית שמשלבת הרבה מוזיקה משנת 1999 מבית היוצר של וודי אלן, הסרט מספר על נגן ג'ז בשנות ה30 במזרח ארה"ב (עם סצנה אחת במערבה), אני חייב להודות שמאד התאכזבתי מהסרט, הוא כביכול מציג סיפור אמיתי, כשמציגים כמה קטעים מחייו של אמט ריי, אותו נגן גיטרה מהולל, ובין קטע לקטע ישנה פרשנות של מומחים בתחום, אך מלבד הסוף שהצליח להמתיק במעט את הגלולה המרה, מרביתו של הסרט היתה סתמית לחלוטין ואמנם תמונות רצו על המסך אך נראה היה שהכל ריק מתוכן, בנוסף על כך מסתבר שהדמות היא פיקטיבית, ואמנם הסרט מוגדר כקומדיה אבל יש קומדיה ויש קומדיה של וודי אלן, משמע סרט מריר וציני שלא ממש הצליח להעלות חיוך על שפתיי.

וודי אלן ('הרומן שלי עם אנני', 'חצות בפריז') ביים וכתב (וגם מופיע בתפקיד עצמו כאחד מהפרשנים), הוא אמנם מצליח ליצור כמה דמויות מעניינות, וגם התסריט לא צפוי בכלל (אך הסיבה היא שהוא לא הולך לשום מקום והוא הזוי לחלוטין) אך הבמוי שלו לא ממש מצליח לסחוט מהשחקנים הופעות משכנעות (ומדובר בשחקנים מוכשרים למדי), היתה אוירה קצת מזויפת באויר של הסרט הזה וחבל.

מי שמככב בסרט הוא השחקן הטוב בעולם לפי טעמי, שון פן ('מיסטיק ריבר', 'קוראים לי סם'), איכשהו אפילו הוא לא הצליח לדפוק הופעה כמו שהורגלתי לראות ממנו, הוא אמנם משחק טוב, אבל זה לא היה מספיק טוב, עם זאת, ראוי לציין שדמותו אמורה להיות מאד עצורה מבחינה רגשית, וכשבסצנת הסיום הוא אכן מפגין רגש הכל נהיה פשוט מובן, והוא נותן שם משחק ראוי לשבח, הוא יושב ומנגן בגיטרה ופשוט מתרגש, והקטע הזה כמעט והביא אותי לדמעות, אך כמו שציינתי באופן כללי הופעה די פושרת שלו, האמת שמלבדו רוב השחקנים מסביבו משתנים מקטע לקטע, כשהשחקנית המפורסמת ביותר שמופיעה בסרט היא אומה תורמן ('ספרות זולה', 'קיל ביל'), שחקנית נוספת שמשחקת תפקיד די משמעותי היא סמנת'ה מורטון ('ג'ון קרטר', 'באמריקה'), באופן כללי המשחק די מוגזם ולא ריאליסטי, בהחלט ציפיתי ליותר.

הקטע החיובי בסרט הוא הצד האמנותי שבו, העלילה מתרחשת בשנות ה30, והתפאורה בהחלט מעניקה את התחושה הזו, בתוספת של בגדים ואביזרים מתאימים, הם מצליחים לשכנע גם כשמדובר במלון יוקרתי וגם כשמדובר באיזשהו מוטל מוזנח, כל הכבוד להם, אך כמובן שגולת הכותרת בסרט הזה היא המוזיקה, כל חובב גיטרה קלאסית או אקוסטית יתענג כשהוא ישמע את הפס-קול של הסרט, מלבד הגיטרה אפשר לשמוע עוד חלקים בפס-קול שנשמעים כאילו באמת הולחנו בשנות ה30 במועדוני הג'אז השונים.

לא הצלחתי להתחבר לסרט, העלילה היתה יותר מדי מפוזרת ולא ברורה ומלבד סצנת הסיום שאיכשהו העניקה לסרט מעט משמעות גם לא הייתי קרוב ללהתרגש, חבל מאד, כי ציפיתי ליותר מהסרט הזה.

אם אתם לא מעריצים שרופים של וודי אלן, אם ג'אז זהו לא הז'אנר החביב עליכם ואם פריטת גיטרה לא גורמת לשערות של הידיים שלכם לסמור, פשוט ותרו על הסרט הזה, הציון שאני מעניק לו הוא 4.5 (לכיוון ה4) מתוך 10, וזה אחרי שהציון עלה בעקבות הסצינה האחרונה ובגלל שאני כל כך מעריך מוזיקה, עשו לעצמכם טובה ותחסכו לעצמכם את השעה וחצי האלו.

http://www.imdb.com/title/tt0158371/