The Sitter מבוגר אחראי

קומדיה משנת 2011 בכיכובו של ג'ונה היל ('סופר-בד', 'מאניבול') בתפקיד נוח, בחור שמנמן ולא מוצלח שמנוצל (תרתי משמע) על ידי ה'חברה' שלו ובסך הכל הוא בחור צעיר די כושל, כשהוא הועף מהלימודים ורישיון הנהיגה שלו נשלל, בעקרון הוא כל היום יושב בבית ולא עושה כלום (איזה כיף לו!!), לילה אחד הוא נדרש לשמור על הילדים של זוג חברים של אמו, כמובן שכל מה שיכול להשתבש באותו הלילה משתבש, ויחד עם שלישיית הילדים הביזארית אנחנו מקבלים קומדיה עם סיטואציות הזויות לגמרי.

הסרט די מצחיק אך באופן כללי הוא די בינוני, לא מספיק מקורי, יותר מדי צפוי ובנאלי ולא מספיק מתוחכם, אמנם היו כמה הפתעות קטנות, אך לא מעבר, אפשר היה לראות כל התפתחות בעלילה 2 סצנות מראש, טוב מאד שהיוצרים לא לקחו את הסרט ברצינות והוא מוצג בתור קומדיה פרועה ולא שום דבר מעבר.

The Chaser הרודף

מותחן פשע דרמטי קוראני משנת 2008 ששוב גורם לי להבין כמה שיוצרי הקולנוע בדרום קוריאה מוכשרים, במרכז העלילה בסרט נמצא ג'ונג-הו, בלש לשעבר, סרסור בהווה שבאופן תמוה נעלמות לו נערות ליווי, הוא מבין איכשהו שלא מדובר כאן בצירוף מקרים ומחליט לחקור את נסיבות העלמותן של הבחורות הללו, שגרמו לו להפסד כספי גדול מאחר והוא שילם להן מקדמות גדולות זמן קצר לפני שהן נעלמו, עם הכסף כמובן.

כמובן שהסיפור הופך למשהו הרבה יותר מופרע וגדול מאשר הוא סבר תחילה ואחרי השתלשלויות מוזרות של אירועים הכל פשוט הולך ומסתבך, התוצאה היא לילה אחד ארוך של חקירה של כל מיני גורמים לגבי החשוד המרכזי בפרשה, ובסך הכל רובו של הסרט נמתח על תקופת זמן של משהו בסביבות ה24 שעות, לא יותר, למרות כמה קטעים לא הגיוניים (מעט מאד יחסית לסרטים אמריקאיים) ועוד כמה קטעים בהם המשחק פחות איכותי, הסרט כמעט לכל אורכו שומר על רמה מאד גבוהה, המתח כאן פשוט עוצר נשימה, אין מושג מה יקרה הלאה, התסריט הוא גאוני ורק רוצים שהסרט יימשך עוד ועוד.

What's Eating Gilbert Grape מה עובר על גילברט

סרט דרמה נפלא מ1993, הוא די כבד באופן כללי אך הוא מהול במעט קטעים שמעלים חיוך נאיבי על הפנים, אז אתם שואלים את עצמכם מה אוכל את גילברט? ובכן, מה לא? הוא 'כלוא' בחיים שאף אחד לא היה רוצה לחיות, ובכדי לצאת מהכלא הפיזי והנפשי הזה הוא יהיה צריך לבגוד בכל מי ומה שיקר לו בחיים, האם הוא יעשה זאת? האם הגיעו מים עד נפש? בהחלט מרתק לצפות ולגלות מה יביא איתו העתיד לחייו של גילברט המסכן.

גילברט גרייפ חי בעיירה השוממת אנדורה בבית מתפרק שאביו (שהתאבד) בנה, הוא מתופקד על תחזוק הבית ופרנסת המשפחה, כשהוא עובד במכולת השכונתית שנמצאת במשבר עסקי, אמו השמנה (בלשון המעטה..) לא מתפקדת כמעט ולא יצאה מהבית 7 שנים, אחותו כל היום מבשלת אוכל לכולם והתיק הכבד מכולם הוא ארני, נער אוטיסט שמצד אחד מאמלל את חייהם העלובים גם כך של בני המשפחה ומצד שני מפיץ בבית אור ושמחה, ושגילברט צריך לשמור עליו כל הזמן, מי שלא מוסיפה לאוירה החיובית היא האחות הקטנה שפשוט מרגיזה את כולם, ובמיוחד את גילברט.

Get the Gringo חופשה קטלנית

סרט פעולה מ2012 שמשלב בתוכו גם קצת דרמה ופשע, הוא זכה לשם ישראלי אידיוטי ומעצבן, שוב חזרו ל'קטלני' הזה? מה קורה איתם? הסרט מגיע מבית היוצר של הגזען הכי מפורסם בהוליווד, מל גיבסון (סרטי 'נשק קטלני', 'סימנים') הבלתי נגמר, שכיכב, היה שותף בכתיבת התסריט וגם הפיק את הסרט, מרבית עלילת הסרט מתרחשת בבית כלא מכסיקני שהוא כמעט חף מחוקים ונשלט על ידי כמה עבריינים השוהים בו, גיבסון מגלם אסיר אמריקאי (מכאן שמו של הסרט באנגלית) שמתחבר עם ילד (תותח) ועם אמו, תוך כדי הוא מנסה להשיב לעצמו את הכסף שנגנב ממנו (הגונב מגנב פטור לא בדיוק עובד פה) ולהשתחרר מהכלא.

הסרט הזה פשוט מהנה לצפיה, יש בו מתח, אקשן, דרמה וגם לא מעט קטעים מבדרים ומצחיקים, שוב, למרות היותו אדם די נוראי אם להאמין למה שכתוב במדורי הרכילות והתרבות, בתור יוצר קולנוע ושחקן, מל גיבסון הוא אחד הטובים, הוא מלא כריזמה ומצליח להתחבב מאד על הצופים כמעט בכל דמות שהוא נכנס אליה, גם אם מדובר במנהיג של מרד ('לב אמיץ') וגם אם מדובר באדם דכאוני שסובל מפיצול אישיות ('החיים הכפולים של וולטר'), הפעם זה לא שונה כמובן ודמותו (נטולת השם) היא שוב דמות מוצלחת מאד.

The Lake House הבית באגם

פנטזיית דרמה רומנטית משנת 2006 שהעלילה שלה מתמקדת בקייט (בולוק) ואלכס (ריבס), הם חיים בהפרש של שנתיים האחת מן השני אך בדרך משונה ובלתי מתקבלת על ההגיון הם מתכתבים בינהם באמצעות תיבת הדואר שנמאת בבית על האגם, בו שניהם גרו בתקופות נפרדות.

בהמלצתו, אם אם לדייק, תחת לחציו של חברי רועי, ראיתי את הסרט הזה כשכולי מלא ציפיה לסרט גדול מהחיים עם רעיון גאוני שיפיל אותי מהרגליים ויפתח את הברזים בעיניים שלי וימטיר דמעות על לחיי, אך האמת היא שהסרט היה די מונוטוני, במיוחד בשני השלישים הראשונים שלו, מן התכתבות חסרת מעוף בין שני אנשים שמדברים בינהם על כל מיני נושאים שונים, הרעיון אמנם היה נחמד, אך לא הייתי מגדיר אותו כגאוני, סרט כמו 'התחלה', 'מר אף-אחד' (שמשתייך בדיוק לאותם הז'אנרים) או 'סאקר פאנצ'' כן נחשב בעיניי לגאוני, אבל המקוריות בסרטים שציינתי מתעלה בעשרות מונים על זו שמופגנת בסרט המדובר, מה גם שהרבה מן המתרחש לא בדיוק הגיוני גם בתוך המסגרת של הרעיון של הסרט, איך הכל התחיל בדיוק? אם מה שגרם לזה להתחיל עדיין לא קרה? מזכיר במשהו את הקונספט מאחורי 'שליחות קטלנית', טוב ככל שיהיה, הוא לא מתכתב עם חוקי ההגיון גם אם נכנסים לעובי הקורה של העלילה, כדי להבין איך עושים זאת נכון צריך לצפות בסרט האהוב עליי, '12 קופים', שם מדגימים איך רעיון הזמנים המקבילים יכול להתקבל על הדעת באופן מושלם.

Collateral הנוסע

מותחן פשע דרמטי מ2004 שלשם שינוי השם הישראלי לא מצליח להרוס (בתרגום מאנגלית הסרט אמור היה להקרא 'בטחונות') שלמרות שהוא הרגיז אותי הצליח למתוח אותי עד לישורת האחרונה שלו, במרכז העלילה נמצא מקס (פוקס), נהג מונית בלוס אנג'לס, וינסנט חולם על הקמת עסק משלו, בפתיחת הסרט עולה למונית שלו בחורה מטופחת ומוקפדת (פינקט סמית') ודרך השיחה איתה אנחנו מתחברים לדמותו של מקס, ללא כל ספק מדובר באדם נחמד ונעים שיש לו אבחנה מדויקת לגבי כל מיני דברים (כמו העובדה שהנוסעת שלו היא עורכת דין), בהמשך עולה למונית נוסע נוסף בשם וינסנט (קרוז), על פניו ויסנט נראה כ'עוד' איש עסקים, לבוש בחליפה וחמוש בתיק מהודר, אך במהרה אנו מגלים מה מטרת ביקורו של וינסנט בעיר, כשלאורך המסע שלו הוא שוכר תחילה את שירותו של מקס בתור הנהג שלו (תמורת סכום מכובד כאמור).

Brake נקודת שבירה

מותחן משנת 2012 שנראה כמו הכלאה בין 'קבור' המצוין מ2010 בכיכובו של רייאן ריינולדס (ללא ספק הופעת המשחק שלו שהכי הצליחה להרשים אותי) לבין סדרת המתח והפעולה המהפכנית '24' וגם מזכיר במעט את 'המסור', כמעט לכל אורכו של הסרט יש שחקן אחד בלבד על המסך, סטיבן דורף ('לשרוד מעבר לסורגים', 'אי שם', אך לנצח יזכר בתור הרע מ'בלייד' הראשון) שמשחק את ג'רמי ריינס, סוכן ממשלתי בכיר ששקע בחובות עקב חיבתו להימורים, ג'רמי מוחזק בתוך תא מטען של רכב, כשמסביב יש עוד דמויות שאת קולן בעיקר שומעים, הסרט מתפתח לכיוונים מעניינים, לעומת 'קבור' ששילב בתוך המתח המון דרמה ורגש, נראה כאילו בסרט המדובר ניסו להפוך את העלילה למותחת יותר (סטייל '24' כאמור) ולדעתי זה פגם בסרט, גם ה'טוויסטים' היו די צפוים מראש והטוויסט הסופי שאמור היה לגרום ללסת התחתונה שלי להיות שמוטה מתדהמה היה חסר כל עוקץ והגיע אחרי שהסרט כבר איבד את המומנטום, לא מרשים מספיק, עם זאת הסרט כן הצליח להיות מותח וצפיתי בו כשאני מרותק לגלות מה עתיד להתפתח.

The Dark Knight Rises עלייתו של האביר האפל

ראשית כל, למרות שאין הרבה צורך לעשות זאת אני אציג את הסרט, מדובר בסרט מ2012 שאפשר לתייג אותו לז'אנרים מגוונים: פעולה, קומיקס ופשע, זהו הסרט השלישי בסדרת הבאטמן של כריס נולאן, בתחילת הסרט, שעלילתו מתרחשת 8 שנים אחרי סיום הסרט הקודם, גותהאם נמצאת במצב בו היא נקיה מפשע, ברוס ווין מסתגר בביתו וכבר לא מתרוצץ ברחובות העיר כשהוא לבוש שחורים ועטוי מסכה בעלת אזניים מחודדות, הוא פשוט מזניח את הכל, אך מתחת לפני השטח מתחילים לבעבע ניצנים של התקוממות אזרחית, של עניים שמאסו ביחס של העשירים כלפיהם, אנרכיסטים, שתי דמויות - אחת, זו של אשת החתול, והשניה של ביין, הנבל העצמתי והאכזרי, מצליחות לגרום לעטלף לחזור לעניינים, כשגותהאם, העיר שכל כך קרובה ויקרה לליבו של הגיבור המיוסר נמצאת על סף השמדה אנו זוכים לחזות בקרב אפי שמדגים איך נראית שלמות על המסך, לא מחינת תוכן או עלילה, אלא מבחינת ביצוע מקצועי ועוצר נשימה.

Wanderlust אני, את והשאר

קומדיה משנת 2012 מבית היוצר של המפיק (וגם במאי ותסריטאי) ג'אד אפאטו ('בתול בן 40', הדייט שתקע אותי' ועוד המון סרטים בסגנון), כמו שניתן לראות, הסרט זכה בעברית (כמו לא מעט סרטים אחרים) לשם אדיוטי וחסר כל יצירתיות, בסרט הזה אנו פוגשים זוג בגיל ה30-40 שחיים בעיר הגדולה (בדירה פצפונת) וחייבים לעבור אחרי משברון כלכלי שעובר עליהם, איכשהו הם מגיעים לקהילה המשותפת ואוטופית 'איסיליום' איש שם באמצע שום מקום (הקטע הזה מזכיר במקצת את 'מקום לחלום עליו'), הם נחשפים לסגנון חיים אלטרנטיבי בו האהבה גוברת על הכסף והכבוד, אך לעתים זה גם יכול להיות מוגזם מדי, והשיתופיות נוטלת מהם כל טיפת פרטיות, כעת על הזוג להגיע להחלטה, להשאר בקומונה או לחזור ל'עולם האמיתי'.

הסרט מציג תחת מסכה של קומדיה וולגרית כמה אמירות מעניינות על החברה שלנו ועל מה שנהיה ממנה, הוא מציג אמנם את הקהילה השיתופית כתלושה מהמציאות וקיצונית, אך אם החברה שלנו תאמץ מעט מהעקרונות עליהם נשענת אותה קומונה, ללא ספק נחיה בעולם נעים וטוב יותר.

A Separation פרידה

סרט דרמה איראני מ2011 שקטף את פסלון האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר בשנה החולפת (וגבר שם על 'הערת שוליים' הישראלי), הסרט, כמתבקש מכותרתו, נפתח בסצנה בה זוג נשוי יושב בדיון משפטי בו הם מסכימים להפרד, האישה, סימין, וענת שברצונה לעזוב את המדינה יחד עם בעלה ובתם, טרמה, והגבר, נאדר, טוען שהוא לא מסוגל לעזוב את אביו הסובל מאלצהיימר ולהפקיר אותו בידי אנשים זרים, לאחר שהאישה עוזבת את הבית מגיעה אישה הרה בשם ראזיה (יחד עם בתה הקטנה סומייה) כדי לטפל באביו של נאדר בשעות בהן אף אחד לא נמצא בבית, אחרי התגלגלות של העניינים נכנס לסיפור גם הוג'אט, בעלה של ראזיה אך בכדי לא להרוס את העלילה אני לא אפרט למה ואיך, הסרט באמת נוגע במקומות שהרבה אנשים מנסים להתכחש לקיומם, הנושא הבולט שבהם מבחינתי הוא כל מה שקשור לטיפול בדור המבוגר, שמצבו הולך ומתדרדר, הסרט בהחלט נראה מציאותי וסיטואציות דומות בהחלט יכולות להתרחש בכל מקום ובכל זמן, וזוהי אחת מגדולותיו של הסרט, הוא מדבר על נושא מאד גלובלי, אמנם מערכת החוקים באיראן שונה מאשר במקומות אחרים, אך לא קשה לדמיין שמישהו ייקלע לסיטואציה דומה גם כאן, בישראל.

Back to the Future בחזרה לעתיד

טרילוגיית סרטי הרפתקאות קומיים עם גוון של מדע בדיוני שכותריה יצאו בשנים 1985, 1989 ו1990, הסרט הראשון היה הצלחה אדירה ולכן מספר שנים מאוחר יותר החליטו היוצרים לצלם שני סרטים נוספים, יוצרי הטרילוגיה הם רוברט זמקיס ('פורסט גאמפ', להתחיל מחדש') שביים את הסרטים ואת התסריט אליהם כתב יחד עם בוב גייל ('1941' של ספילברג עוד לפני הטרילוגיה, אך לאחריה בעיקר התעסק באינסוף ספינ-אופים כמו סדרות ומשחקי מחשב שקשורים לטרילוגיה), הרעיון של הסרט הראשון היה מאד מקורי בתקופתו (מאז חיכו אותו אינספור פעמים) והוא הציג טכנולוגיות מהפכניות ששינו את פני הקולנוע, גם היום, כמעט 20 שנים לאחר צאתו של הסרט הפותח את הסדרה לאקרנים לראשונה, מרבית האפקטים משכנעים לחלוטין, למעט כמה סצנות שנעשו בעזרת טכנולוגיית התלת מימד הממוחשבת שהיתה אז בחיתוליה, במרכז העלילה 2 דמוית מרכזיות – מרטי מקפליי (ג'יי פוקס) ודוקטור אמט בראון (לויד), כשיחד עם מכונת הזמן דלוריאן אותה יצר הדוק הם נעים קדימה ואחורה (בעיקר אחורה) על ציר הזמן, הרבה מן המתרחש לא הגיוני בעליל, גם המשחק הוא לא מן המשובחים, אבל איכשהו יש קסם שאופף את הסרט הזה וגורם לכל מה שהזכרתי להיות לא רלוונטי והסרט מאד מבדר ומהנה, גם כל כך הרבה שנים אחרי, אז באופן די אירוני ניתן להגיד בבירור שהסרט עומד במבחן הזמן.

The Grey שטח פראי

אם לצטט את הכתוב בתנ"ךך של הסרטים, כלומר האתר IMDb הז'אנרים אליהם משתייך הסרט מלבד דרמה (על כך בהחלט יש הסכמה), הם הרפתקאות ופעולה, דעתי הצנועה אומרת שמדובר כאן בדרמת מתח, ועכשיו אפשר להמשיך לביקורת, אז מדובר בדרמת מתח משנת 2011, תחילת הסרט מתרחשת במתקן לקידוח נפט (או משהו בסגנון) אי שם בערבות אלסקה המושלגות, תחילת הסרט די שונה מהמשכו, כשלצד מה שקורה אנו רואים מן הבזקים בהם נראה אוטוואי (ניסן) בעברו וביושבו לכתוב מכתב פרידה מאהובתו, כל העובדים במקום עולים על מטוס חזרה לציויליזציה, אך כפי שניתן לצפות די בקלות משהו משתבש והם מתרסקים באמצע שומקום (סליחה על הספוילר, אבל זה קורה ממש בהתחלה וזה לא באמת מפתיע מישהו), ואז, חבורת גברים (קשוחים) ששרדו את ההתרסקות מנסים לפלס את דרכם בחזרה אל העולם, מה יעלה בגורלם? האם הם ישרדו את המסע? כמה מהם ימותו לאורך הדרך? איך הם יתמודדו עם הסכנות הנוראיות (בעיקר זאבים)? האם הם ישארו אנושיים בתנאים שטח פראיים? צפו וגלו בעצמכם.

21 Jump Street רחוב ג'אמפ 21

קומדיית פעולה חביבה מ2012 אשר פונה בעיקר לקהל צעיר, הסרט מבוסס על סדרת הטלויזיה האמריקאית בת 5 העונות ששודרה בין השנים 87' ל91' (שלושה מכוכבי הסדרה המקורית, בינהם ג'וני דפ עושים הופעת אורח בסרט הזה), את הסדרה יצרו סטפן ג'יי קאנל ופטריק הסברו (הרבה מאד סדרות וסרטי טלויזיה כשהעבודה המפורסמת ביותר שלהם היא על הסדרה 'צוות לעניין'), מי שראו את הפוטנציאל ברעיון המקורי עליו מבוססת הסדרה וכתבו את התסריט הם מייקל באקול ('פרוג'קט X', 'האקסים של החברה שלי') וג'ונה היל שגם מככב בסרט באחד משני התפקידים הראשיים (סרט ראשון שהוא כותב, מלבד הסרט 'מאניבול' מוכר יותר כשחקן קומדיות כשבינהן 'סופרבד', 'קח את זה כמו גבר' ועוד ועוד).

הרעיון הכללי של הסדרה (ובכך גם של הסרט) הוא הקמת יחידה משטרתית שכל חבריה מאופיינים בכך שהמראה החיצוני שלהם הוא כשל בני נוער, הם משתלבים בבתי ספר וחוקרים פרשיות בין כותלי אותם מוסדות חינוכיים כביכול, לא צפיתי בסדרה, אבל אני יכול לציין שהסרט הציג את חזרתם של צמד התלמידים לשעבר לבית הספר הוצג באופן מאד מקורי ושיקף את התפתחות והשתנות בני הנוער בשנים האחרונות.

We Bought a Zoo מקום לחלום עליו

דרמה משפחתית מ2012 (אם מתעקשים אז הוא יצא לקולנוע בשבוע האחרון של 2011, שיא תקופת הכריסמס), הסרט מבוסס על מקרה אמיתי אך המון פרטים שונו בו (ובאופן אירוני חלק מהשמות נשארו כמו במציאות), בעלילת הסרט המתרחשת בקליפורניה, ארה"ב אנחנו פוגשים את בנג'מין מי, כתב עיתונות שמתמחה בכל מיני הרפתקאות יוצאות דופן, ואת ילדיו דילן ורוזי, אנו מתודעים לעובדה שלפני כחצי שנה, קתרין, אשתו של בנ'גמין ואמם של הילדים הלכה לעולמה כתוצאה של מחלה קשה, נראה כאילו רוזי בת ה7 היא זו שמצליחה להתמודד בצורה הכי טובה בעוד שהאב בנג'מין ודילן בן ה14 לא מצליחים להשאיר את מה שארע מאחור, זה יוצר המון בעיות, בנג'מין מחליט שכדי להמשיך הלאה הם מוכרחים לשנות אוירה ומחפש דירה חדשה לעבור אליה, הוא מחפש בית פרטי עם חצר גדולה, הדירה שהוא 'מתאהב' בה ועונה על הדרישות שלו מתגלה כפרויקט לא קטן, במקום נמצא גן חיות שנמצא בסכנת סגירה ותנאי המכירה הם לטפל בגן החיות, תוך כדי שהוא מתעלם בבוטות מעצותיו של אחיו, רואה חשבון במקצועו הוא רוכש הנכס, בהמשך הסרט מוצג המאבק של בני המשפחה (גם בינם לבין עצמם) יחד עם הצוות המסור של עובדי גן החיות, כשבראשם ניצבת קלי, כדי להכשיר את גן החיות לפתיחה מחודשת, הסרט מתרכז הרבה ביחסיו של בנג'מין עם בנו המרדן דילן, שמאד לא שמח לעבור לגור בגן חיות מבודד הרחק מחבריו העירוניים, הוא שקוע בדכאון (אם לשפוט לפי הציורים שלו) והגישה שלו לא ממש מועילה.

My Week with Marilyn השבוע שלי עם מרילין

סרט דרמה ביוגרפית מ2011 ששמו מתאר בדיוק את אשר מתרחש בו, הוא מביא לפנינו סיפור אגדה שהתרחש במציאות, היוצרים מעניקים גם לנו את האפשרות לראות מה קורה מאחורי הקלעים כשעל הסט נמצאת הכוכבת הכי גדולה בעולם, ומראה לנו שבסופו של דבר גם היא עשויה בדיוק מאותם חומרים שכולם עשוים מהם וגם היא אנושית ולמרות שנראה כאילו יש לה הכל, למעשה היא מרגישה מאד בודדה וחשה שאין לה כלום, כשהיא מקנאת (לא במובן הרע שבמילה) בכל מי שנמצא סביבה, הסרט עוסק גם באובדן התמימות, בשברון לב, בהתמודדות עם לחצים ומתרחש בתקופה שגרמה לי לחוש המון נוסטלגיה (למרות שלא הייתי חי אז).

מרבית הסרטים שכוללים בתוכם את דמותה של מרילין מונרו לרוב מציגים אותה כנערת זוהר קלת דעת שחיה את החיים הטובים במלוא מובן המילה, דמותה בדרך כלל היא חיקוי שטחי של אותה דמות אייקונית שצמחה באמריקה שאחרי מלחמת העולם השניה, בדיוק בזמן ובמקום הנכונים כדי להגיע למימדי האגדה שהיא כיום, כמובן שכמה סקנדלים, שמועות, רומנים ומוות אחד מסתורי ומוקדם תרמו להפיכתה לאגדה הזו, אך העניין בסרט הזה, הוא שהוא מציג בפנינו את נורמה ג'יין (שמה האמיתי), האדם שמאחורי הדמות מרילין מונרו וכל מה שנקשר אליה, לא אותה כוכבנית נוצצת ושופעת סקסיות שכולם מכירים דרך התמונות והסרטים, כאן אנו זוכים להכיר את מרילין האמיתית, וזה מרגיש כל כך אמיתי, הסרט מצליח להעביר את כל האוירה שאופפת את מרילין מונרו, אוירה שמעורפלת בהמון מסתורין לגבי מה באמת התרחש בתוך הראש היפה שלה וכנראה לעולם באמת לא נצליח לפצח את החידה הזו שנקראת מרילין מונרו.

Phone Booth תא טלפון

מותחן משנת 2002 שככל שעוברות השנים הלגטימיות שלו הולכת ודועכת בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית, במיוחד בתחום הטלפונים הסלולרים ש'השתלטו על העולם' ב10 שנים שחלפו מאז צאתו של הסרט לאקרנים לראשונה, במרכז הסרט נמצא סטו(ארט) שפרד (פארל), איש יחסי ציבור די חלקלק שנוהג לגשת לאותו תא טלפון (אשר זהו היום האחרון לפני שהוא מחליף את מקומו לעמדה של חברה סוללרית) מדי יום ולבצע בו שיחה מסוימת, לאחר ביצוע השיחה היומית הטלפון מצלצל והוא מקבל שיחה מסתורית, שיחה שעתידה לשנות את חייו, כשעל הקו אדם מסתורי (סאת'רלנד) עם בקשות משונות ומוזרות, בלי להרחיב (ובכך לעשות ספוילר) הרעיון הכללי של הסרט די מזכיר את 'המסור', אך כמובן שהוא חולני הרבה פחות (ואולי היווה מקור השראה ליצירת הסרט הראשון בסדרה).

מלבד ההתחלה שלו, מרבית הסרט מתרחש באותו לוקיישן, אך עם זאת, המתח הוא עצום והרגשות שמצליחים היוצרים להעביר, הרבה בזכות תצוגה מרשימה של משחק של הכוכב בסרט, הן מאד חזקות, ונעות בין צחוק לדמע (בנקודה מסוימת הייתי ממש על סף דמעות), למרות שמדובר במותחן לכל דבר, לעומת מותחנים אחרים, בסרט הזה קשה היה לדעת מה יהיה הצעד הבא של כל אחת מהדמויות בו, וכשהאלמנט הזה נוכח בסרט מתח, זה מעיד על מותחן מוצלח במיוחד.

Crazy, Stupid, Love. טיפש, מטורף, מאוהב.

קומדיה רומנטית משנת 2011 שהיא ללא ספק יוצאת מן הכלל שלא מעידה על הכלל, הז'אנר הנתעב שמספק מדי שנה אינספור סרטים דביקים ומרגיזים שאפשר לראות את ההתפתחויות שלהם עוד לפני שהתחיל הסרט, אך לא כך הפעם, מדובר בסרט מבדר מאד, טיפה מרגש ומאד מפתיע, הפעם מדובר בקומדיה רומנטית גברית, מצרך נדיר בימינו שללא ספק מתעלה על הקומדיה הרומנטית הממוצעת.

הסרט כולל בתוכו לא מעט דמויות כשלכמה מהן יש סיפור מעניין לספר, במרכז, קאל וויבר (קארל), שמזכיר קצת את האבא של כולנו, אדם חביב שחצה את גיל ה40 שמזניח את עצמו (ואת מע' היחסים שלו עם אשתו) כבר לא מעט שנים, לכן, בסצינת הפתיחה של הסרט, אשתו (מור) מודיעה לו שהיא רוצה להתגרש, כשהוא יושב בפאב, כולו ממורמר על מר גורלו, ניגש אליו ג'ייקוב (גוסלינג), התגלמות האל בצורת אדם, וומנייזר, אמן פיק אפ אמיתי שמחליט לקחת את קאל תחת חסותו, האם הוא יצליח לשנות את האדם החביב הזה מבחור מוזנח לרב שגל? צפו וגלו בעצמכם, ברקע ישנן עוד מגוון של דמויות שמוסיפות הרבה עניין וצבע לעלילה, מה שיפה הוא שלמרות שמדובר בסרט רדוד יחסית הדמויות בעלות עומק מסוים והן לא מתחלקות לשחור ולבן, וגם העלילה מאד מגוונת והרבה יותר מפתיעה ממה שמצפים מסרט מהז'אנר הזה.

The Artist הארטיסט

איך להציג את הסרט הזה? כל כך הרבה מילים בשביל משפט קצרצר שאמור לאפיין אותו לז'אנר מסוים, אז מדובר בסרט דרמה קומית רומנטית צרפתי מ2011 שצולם בלוס אנג'לס, סרט בשחור לבן ומעל לכל – אילם! כן! סרט אילם! ב2012!!! הסרט גרף 5 פרסי אוסקר (בקטגוריות הסרט, הבמאי, השחקן, פס-הקול ועיצוב התלבושות), כשהוא היה מועמד בחמש קטגוריות נוספות, 6 פרסי סזאר (האוסקר הצרפתי) 7 פרסים מהאקדמיה הבריטית (BAFTA), ו3 פסלונים מטקס גלובוס הזהב, אחרי כל כך הרבה פסלונים, כשכבר אין מקומות במדפי הארון, חייב להיות בסרט הזה משהו אקסטרה, שלא ניתן למצוא בסרטים אחרים, מדובר בפרויקט שאפתני של היוצר הצרפתי ממוצא ליטאי יהודי, מייקל הזנויציוס, שחלם שנים רבות לצלם סרט אילם בשחור לבן, אחרי הצלחת צמד סרטי פרודיית הריגול שלו 'OSS 117' המפיקים השתכנעו להעניק לו את התקציב הנדרש כדי להרים פרויקט שכזה, מי שמככבים בסרט הם אותם שחקנים שכיכבו בפרודיות הריגול, בתפקיד הראשי ז'אן דה ז'רדן, ובתפקיד הנשי בסרט מככבת ברניס בז'ו, שהיא אשתו של הזנויציוס בחיים האמיתיים, אחרי האישור מהמפיקים הוא ניגש לעבודת מחקר מקיפה שלאחריה ישב לכתוב את התסריט, לאחר ארבעה חודשים הוא הצליח ליצור תסריט שיהיה מספיק מובן כדי לא לשלב בו יותר מדי טקסטים בתוך הסצנות (מאחר והסרט אילם יש מסכים ועליהם טקסט שמסביר מה קורה או שמפרט מה אמרה אחת הדמויות), ואני חייב לציין שהתוצאה מאד מרשימה, הסרט הזה בהלטח שונה לחלוטין מכל דבר אחר שצפיתי בו, יצירה קולנועית על קולנוע שהיה ואיננו עוד.