The Artist הארטיסט

איך להציג את הסרט הזה? כל כך הרבה מילים בשביל משפט קצרצר שאמור לאפיין אותו לז'אנר מסוים, אז מדובר בסרט דרמה קומית רומנטית צרפתי מ2011 שצולם בלוס אנג'לס, סרט בשחור לבן ומעל לכל – אילם! כן! סרט אילם! ב2012!!! הסרט גרף 5 פרסי אוסקר (בקטגוריות הסרט, הבמאי, השחקן, פס-הקול ועיצוב התלבושות), כשהוא היה מועמד בחמש קטגוריות נוספות, 6 פרסי סזאר (האוסקר הצרפתי) 7 פרסים מהאקדמיה הבריטית (BAFTA), ו3 פסלונים מטקס גלובוס הזהב, אחרי כל כך הרבה פסלונים, כשכבר אין מקומות במדפי הארון, חייב להיות בסרט הזה משהו אקסטרה, שלא ניתן למצוא בסרטים אחרים, מדובר בפרויקט שאפתני של היוצר הצרפתי ממוצא ליטאי יהודי, מייקל הזנויציוס, שחלם שנים רבות לצלם סרט אילם בשחור לבן, אחרי הצלחת צמד סרטי פרודיית הריגול שלו 'OSS 117' המפיקים השתכנעו להעניק לו את התקציב הנדרש כדי להרים פרויקט שכזה, מי שמככבים בסרט הם אותם שחקנים שכיכבו בפרודיות הריגול, בתפקיד הראשי ז'אן דה ז'רדן, ובתפקיד הנשי בסרט מככבת ברניס בז'ו, שהיא אשתו של הזנויציוס בחיים האמיתיים, אחרי האישור מהמפיקים הוא ניגש לעבודת מחקר מקיפה שלאחריה ישב לכתוב את התסריט, לאחר ארבעה חודשים הוא הצליח ליצור תסריט שיהיה מספיק מובן כדי לא לשלב בו יותר מדי טקסטים בתוך הסצנות (מאחר והסרט אילם יש מסכים ועליהם טקסט שמסביר מה קורה או שמפרט מה אמרה אחת הדמויות), ואני חייב לציין שהתוצאה מאד מרשימה, הסרט הזה בהלטח שונה לחלוטין מכל דבר אחר שצפיתי בו, יצירה קולנועית על קולנוע שהיה ואיננו עוד.

העלילה מתרחשת בין 1927 לבין 1932, השנים שהן התפר של המעבר בין הראינוע לקולנוע, כשבמרכז העלילה ישנן 2 דמויות, ג'ורג' ולנטין (דה ז'רדן) כוכב ראינוע ענק, העובדה שהאנגלית שלו קלוקלת לא פוגעת בו מאחר והצופים אינם מסוגלים לשמוע אותו, ופפי מילר (בז'ו), בחורה אמריקאית צעירה שרוצה להשתלב בתעשיית הסרטים, כשולנטין נותן לה את הפוש הראשון ועם כניסת הקול לקולנוע היא הופכת לכוכבת הגדולה ביותר בעוד ולנטין נשאר מחוסר עבודה, האם ג'ורג' יצליח להוכיח לכולם שהראינוע לא אמר את המילה האחרונה? צפו וגלו בעצמכם!

מדובר בשיר אהבה לעידן הסרט האילם (גם 'הוגו' של סקורסזה הוא שיר אהבה שכזה, ונחמד שבשנה האחרונה יצאו שני סרטים שכל המטרה שלהם היא להיות מחווה לקולנוע שסביר להניח שכל מי ששיחק בו כבר לא בין החיים), לאו דווקא לתעשיית הסרטים ההוליוודית, בעידן הסרטים האלמים, שחקן מוכשר יכול היה להצליח ללא כל קשר למוצאו, כל שנדרש היה הבעות פנים ותנועות גוף שימחישו את מה שכתוב בתסריט, מאחר ולא היו מילים, המשחק אז היה הרבה יותר מוחצן, כשנעשה המעבר לסרטים מדברים, המון שחקנים שלא היו אמריקאים איבדו את מקור הפרנסה שלהם, מאחר והקהל לא היה צמא למבטאים זרים על מסך הקולנוע שלו, הרבה שחקנים גם נראו מטופשים פתאום עם כל התנועות הפומפוזיות והמוגזמות, הסרט הזה הוא רומנטי במובן של געגוע לתקופה תמימה בה כשרון היה כל מה שנדרש בכדי להצליח (וכמובן שגם מגע של אלילת המזל), תקופה בה לא היו גבולות והאמנות של הסרטים היתה חובקת עולם, היוצר אכן מצליח לגרום לצופים לחוש סוג של סנטימנטים נוסטלגיים כלפי העידן האבוד של הסרטים האלמים, אך בסופו של דבר, כניסת הסאונד לסרטים היא מבורכת וסרט אילם הוא אמנם גימיק נחמד, אולי ייצאו בעתיד כמה סרטים נחמדים שינסו להמשיך את הרעיון הזה, אך לא מדובר כאן במגמה שתחזיר את ימי הסרטים האלמים למקום בו היו לפני כניסת הסרט המדבר לתמונה, וגם אני באופן אישי נהניתי מצפיה בסרט, אך ברור לי שזה נחמד בשביל סרט או שניים ולא יותר, האמנות בה התנועה, התמונה, הזוית, הקול, הסאונד, המוזיקה והכשרון נפגשים היא ללא ספק צורת האמנות המורכבת מכולן וסביר להניח שהאהובה מכולן, ואם תוציאו מהמשואה את הקול מהקולנוע, הוצאתם חצי מהכיף.

כל הסגנון וכל העלילה הן מחווה ענקית לסרטים של שלהי שנות ה20, וכך גם המשחק, לכן, צריך לשפוט את הסרט הזה בצורה יוצאת דופן, בדיוק כפי שהוא, יוצא דופן, התסריט של הסרט הוא לא פחות מגאוני, הוא מצליח ליצור סרט על סרטים, הוא לא מתיימר להיות הגיוני ביותר, הוא מציג את חייו של ג'ורג' ולנטין, הדמות הראשית בסרט כאילו הם מתרחשים בתוך סרט אילם משנות ה20, ולא בתור חוויה מציאותית, והשחקנים מתיישרים עם הקו הזה ומשחקים בהתאם, דה ז'רדן עם תצוגה פשוט מושלמת של משחק, הוא לא מדבר (או לפחות לא שומעים זאת) אך הוא מצליח להעביר לצופים את הרגשות והתחושות שהוא אמור להעביר אליהם, וכל זאת בתוך מחווה ענקית לשחקני הראינוע, תצוגת משחק שכזו צריך לראות בכדי להבין, לא מדובר כאן במשחק דרמטי שבו השחקן מתחבר לרגשות והתחושות הכי עמוקים בו או שהוא נכנס לדמות ששונה בתכלית מה'אני' האמיתי שלו, דוגמת נטלי פורטמן ב'ברבור שחור' או שון פן ב'קוראים לי סם', מדובר בשחקן שמתפקד בתור כלי להעברת המסר של הסרט, והסרט הוא סרט אילם, שמשלב דרמה וקומדיה ומציג את תהילת הראינוע ודעיכתו המהירה, סצנה שזכורה לי במיוחד, היא שיחה בין ולנטין לבין מילר על גרם המדרגות, כשדה ז'רדן מצליח לגרום לצופה להבין פשוט כל מה שעובר לו בראש, הוא בדיוק התבשר שהאולפנים מפסיקים עם הראינוע ומתמקדים בקולנוע, והוא מבין שמאחר והוא דובר אנגלית משובשת הוא לא יוכל להמשיך (על אף שזה לא נאמר לו), הוא פוגש את מילר, שבדיוק חתמה על חוזה ומאד נלהבת מהאפשרות לעבוד שוב עם ולנטין, בשיחה איתה הוא משחק אותה 'עסקים כרגיל' ומחייך באופן קצת מזויף כדי להיות נחמד, אך רואים שהוא מאד עצוב בפנים, בסיום השיחה היא ממשיכה לעלות במדרגות בעוד שהוא יורד למטה, בדיוק המהות של הסרט, בסצנה אחת מקסימה, אני חייב לציין שמלבד דה ז'רדן השחקנים האחרים אמנם טובים, אך לא מתקרבים לאיכויות שהוא מציג, לסרט גויסו גם כמה שחקנים אמריקאיים בינהם ג'יימס קורמוול ('גרין מייל', 'סודות LA') וג'ון גודמן (וולטר הבלתי נשכח מ'ביג לבובסקי', סדרת הטלויזיה 'רוזאן' ואין ספור קולות מדובבים בכל מיני סרטי אנימציה), אך מי שמצליח לגנוב את ההצגה לכולם הוא לא אחר מאוגי, הכלב המדהים, הוא משחק הרבה יותר טוב משחקנים אנושיים שצפיתי בהם, אפשר להגיד שהדמות שלו היא אחת מ3 הראשיות בסרט, כשהוא מקבל זמן נרחב מאד, שני רק לדה ז'רדן עצמו, אם היתה קטגוריה לחיות באוסקר ללא ספק הוא היה קוטף את הפרס.

הסרט עבר עריכה כדי להעניק לו מראה שיזכיר את הסרטים של שנות ה20 וה30, במקום המסך הרחב שאנו רגילים אליו בסרטים (16:9), כאן המסך יותר ריבועי (4:3, מאז 1955 לא זכה באוסקר סרט שמוצג בתצורת מסך שכזו), הסרט מוצג בשחור לבן (מאז 'רשימת שינדלר' ב93' לא זכה סרט בשחור לבן באוסקר) דהוי משהו, כשקצוות המסך מעט מטושטשים, ומעל הכל, פס קול מדהים שפשוט משחק דמות נוספת בסרט, הוא מוסיף כל כך הרבה למה שנראה על המסך, ללא ספק אחד הסרטים שהכי חשים בהם בנוכחותו של הפס-קול, מדהים, פשוט מדהים! גם התפאורה, התלבושות והאביזרים פשוט גורמים לצופה לחזור כמעט 100 שנים אחורה בזמן, כשהכל נראה כל כך אמיתי, לא להאמין שהסרט צולם רק לפני שנה.

מאד התחברתי לדמותו של ג'ורג', דה ז'רדן שופע הכריזמה הצליח לגלם אותו באופן מושלם ומאד התחבב על לבי, דמות מצחיקה, מעלה חיוך וגם נוגעת ללב שלא מוותרת על הגאווה שלה ולא מתפשרת לגבי האמנות, הסרט אמנם די צפוי באופן כללי, במיוחד אחרי שמבינים מה בדיוק הולך בו (כי בהתחלה לא באמת יודעים למה לצפות), אך בכל זאת החויה של צפיה בו היתה בשבילי תענוג אחד מתמשך, כמובן, כפי שכבר ציינתי, הגימיק הזה נחמד מאד אך כל עוד הוא יישאר כזה, גימיק, ולא יהפוך למגמה של סרטים אלמים שינחתו עלינו כמו פטריות אחרי הגשם, גם עבור הסרט הזה עדיף שלא יצאו סרטים נוספים שינסו להתחקות אחרי ההצלחה שלו, כך הוא יוכל להשאר פנינה קולנועית ייחודית ויוצאת דופן בנוף הקולנועי של ימינו.

אם אתם באמת אוהבים קולנוע גם אתם תתאהבו בג'ורג' ולנטין ובסרט הזה שמספר עליו, על ה'ארטיסט' של עידן הסרטים האלמים, עידן שחלף מן העולם והסרט הזה בא להזכיר לנו שהיה פה שמח לפני שנולדנו, אני באמת מאמין שכל מי שיצפה בסרט, ייהנה ממנו, לחובבי הקולנוע לא תהיה בעיה לעשות זאת, אך למי שאוהב סרטים מהירים קצביים עם המון אקשן ומעט בגדים, אני ממליץ לתת לסרט הזה צ'אנס להפתיע אתכם, הוא בסך הכל מאד פשוט להבנה ואם רק תנסו לתת לו לנגוע לכם בלב, כנראה שצפויה גם לכם חווית צפיה בלתי נשכחת, בסך הכל הסרט מאד נחמד, אך כמו שציינתי זו לא דרמה שתבעט לכם בבטן או מותחן שישאיר אתכם נטולי ציפורניים, לכן הציון שאני מעניק לו הוא מבחינתי המקסימלי לסרט שכזה, 8 מתוך 10, (ואני אוסיף שה8.2 שלו בIMDb מתאים לו בדיוק, אך אני קופץ כאן בחצאים), תודה לך אדון הזנויציוס, על סרט שכל כך אוהב סרטים.

http://www.imdb.com/title/tt1655442/