We Bought a Zoo מקום לחלום עליו

דרמה משפחתית מ2012 (אם מתעקשים אז הוא יצא לקולנוע בשבוע האחרון של 2011, שיא תקופת הכריסמס), הסרט מבוסס על מקרה אמיתי אך המון פרטים שונו בו (ובאופן אירוני חלק מהשמות נשארו כמו במציאות), בעלילת הסרט המתרחשת בקליפורניה, ארה"ב אנחנו פוגשים את בנג'מין מי, כתב עיתונות שמתמחה בכל מיני הרפתקאות יוצאות דופן, ואת ילדיו דילן ורוזי, אנו מתודעים לעובדה שלפני כחצי שנה, קתרין, אשתו של בנ'גמין ואמם של הילדים הלכה לעולמה כתוצאה של מחלה קשה, נראה כאילו רוזי בת ה7 היא זו שמצליחה להתמודד בצורה הכי טובה בעוד שהאב בנג'מין ודילן בן ה14 לא מצליחים להשאיר את מה שארע מאחור, זה יוצר המון בעיות, בנג'מין מחליט שכדי להמשיך הלאה הם מוכרחים לשנות אוירה ומחפש דירה חדשה לעבור אליה, הוא מחפש בית פרטי עם חצר גדולה, הדירה שהוא 'מתאהב' בה ועונה על הדרישות שלו מתגלה כפרויקט לא קטן, במקום נמצא גן חיות שנמצא בסכנת סגירה ותנאי המכירה הם לטפל בגן החיות, תוך כדי שהוא מתעלם בבוטות מעצותיו של אחיו, רואה חשבון במקצועו הוא רוכש הנכס, בהמשך הסרט מוצג המאבק של בני המשפחה (גם בינם לבין עצמם) יחד עם הצוות המסור של עובדי גן החיות, כשבראשם ניצבת קלי, כדי להכשיר את גן החיות לפתיחה מחודשת, הסרט מתרכז הרבה ביחסיו של בנג'מין עם בנו המרדן דילן, שמאד לא שמח לעבור לגור בגן חיות מבודד הרחק מחבריו העירוניים, הוא שקוע בדכאון (אם לשפוט לפי הציורים שלו) והגישה שלו לא ממש מועילה.

הצוות של גן החיות לטעמי מוזר מדי, אבל בכל זאת הסרט מצליח להחזיק, למעט בחורה אחת נורמלית (אמנם קצת גברית, אבל נורמלית) אפשר למצוא בצוות העובדים בחור סקוטי רגזן שתמיד שותה, בחור שמסתובב כמו מרקו עם קוף על הכתף, בחור סטלן עם רעמה שאריה לא היה מתבייש בה וילדה מוזרה בת 13, כאמור מעט מוגזם אם תשאלו אותי, אבל מעניק ייחודיות לכל אחת מהדמויות וקל יותר לזכור אותן.

הסיפור האמיתי מתרחש במחוז דבון שבאנגליה, בנג'מין מי, אדם בריטי שחי עם משפחתו בנחת בדרום צרפת חיפש בית לאמו ולכמה מאחיו, הוא מצא בית בן 12 חדרים כשבעיה אחת ברקע, הוא שוכן בגן חיות שפשט רגל, לאחר כחצי שנה של ניהול משא ומתן הוא רכש את הנכס ועבר לגור בו (בהתחלה הוא וחודש לאחר מכן עברו גם אשתו ושני ילדיו), לאחר כשלושה חודשים קתרין נכנעה למחלת הסרטן, כשברקע אינספור מקרים מרגשים ומשעשעים, ואני גם בספק גדול אם הצוות שעובד באותו גן חיות הוא מוזר כמו הצוות שמוצג בסרט, סדרה דוקומנטרית של הBBC הציגה את גן החיות הייחודי כבר לפני כמה שנים, מה שהגביר את המודעות למקרה ולספר ובסופו של דבר הובילה לעיבוד ההוליוודי של הסיפור הזה, יש לציין שגן החיות נאבק על חייו על בסיס יומי וחרב מונחת על צווארו לגבי סגירת המקום, הסרט הצליח לתת דחיפה כלכלית לגן החיות שגם משכה המון מבקרים שהתודעו אליו ובכך להשאירו בחיים.

יוצר הסרט הוא קמרון קרואו ('ג'רי מגוויר', 'כמעט מפורסמים') שידוע בכך שהוא חביב מאד על השחקנים אותם הוא מביים ומצליח ליצור בינו לבינם קשרי חברות שמחזיקים הרבה שנים אחרי סיום העבודה על הסרט (בניגוד לכמה דיקטטורים שאמנם זה כבוד לעבוד תחתם אך החוויה היא לא כל כך נעימה) ולכן נראה כאילו כל מי שקרואו יקרא לו יגיע בריצה, את התסריט שמבוסס על הספר של בנג'מין מי הוא כתב יחד עם אליו ברוש מק'קנה ('השטן לובשת פראדה', '27 שמלות') שבדרך כלל כותבת סרטים שפונים לקהל נשי, דעותיי לגבי טיב עבודתם מעורבות, מצד אחד הסרט הוא מהיותר מרגשים שצפיתי בהם (לא יודע למה בדיוק, פשוט הוא הצליח לגעת בי) והוא אמור לספר סיפור מאד יוצא דופן, מצד שני נראה כאילו משהו שם לא זז בסופו של דבר והוא חוטא בהוליוודיות יתרה כשהדרמטיזציה של המקרה האמיתי עליו מבוסס הסרט מאד מוגזמת ובהחלט גובלת בקיטש, גם השחקנים לא הצליחו להפיל אותי מהרגליים (לחובתו של המאי) ואם נסתכל על התמונה הגדולה הסרט גם היה מאד צפוי.

בתפקיד הראשי של בנג'מין משחק מאט דיימון (טרילוגיית 'זהות ב-', 'סיפורו של וויל האנטינג'), הופעה יציבה שלו, בהחלט השתכנעתי שמדובר באבא דואג, בתפקיד בנו דילן, שנראה באמת כמו בן של מאט דיימון ושל השחקנית ששיחקה את אשתו המנוחה תמצאו את קולין פורד ('פוש', הסדרה 'על טבעי'), למעט סצנה אחת בודדת (אחרי שהוא שומע את השיחה) בה הוא משחק אמין ומצליח לרגש מדובר בסתם ילד יפה בלי יותר מדי כשרון משחק ולפחות כרגע אני לא צופה לו עתיד מזהיר, אפילו מצליח להרגיז לפעמים (ולא בגלל הדמות שלו), בתפקיד רוזי הקטנה משחקת מגי אליזבת' ג'ונס (כמה תפקידים קטנים, המפורסם בינהם הוא בחידוש של 'פוטלוס'), הילדונת הזו מלאת בטחון ומשחקת אולי מעט מוגזם אך בהחלט מצליחה לשכנע, ממש מתוקונת אמיתית, עכשיו לצוות הגן, את קלי, ראש הצוות מגלמת סקרלט ג'והנסון (רזומה מגוון שנע בין סרטים איכותיים כמו 'אבודים בטוקיו' עד לשוברי קופות סתמיים כמו 'הנוקמים'), לא פעם ראשונה שהיא מגלמת דמות שהיא קצת טומבוי (לצד כמה דמויות מאד נשיות חשוב לציין) והיא עושה את זה נפלא, זו לא התצוגה הכי גדולה שלה אך היא בהחלט מציגה משחק יציב וטוב לכל אורך הסרט, שלאורכו היא כמעט ולא מאופרת, מחזה נדיר בימינו, זה מעניק לדמותה ולסרט מין נגישות בעיני הצופים, סקרלט, שעם איפור ובגדים נכונים בהחלט יכולה להכנס למשבצת של האישה הכי סקסית בעולם (וכל מיני פרסים בנושא מוכיחים את הטענה הזו) נראית כמו אחת האדם (בכל זאת בחורה יפה, אבל מישהי שעוד איכשהו אפשר לגשת לדבר איתה), סוג של סגירת מעגל של סקרלט, התפקיד שפירסם אותה לראשונה היה בתור ילדה שמשתקמת מתאונת רכיבה בחוות סוסים באיזור כפרי, והתפאורה והאוירה בסרט הזה די מזכירים את אלו של 'הלוחש לסוסים', רק שהפעם היא בתפקיד המבוגר האחראי והיא דואגת לילדה, אחייניתה בת ה12 לילי, אותה מגלמת אל פנינג ('סופר 8', 'אי שם' ובעיקר ידועה כאחותה של דקוטה), היא אמנם מצליחה לשבות את הלב בתפקיד הילדה היפה והמוזרה אבל קשה להתנתק מהעובדה שהמשחק שלה בסרט הזה (לעומת סרטים אחרים) לא מספיק אמין ומשכנע, אולי בגלל שהיא כשחקנית לא הכי מתאימה לדמות שלה, וחבל, אנגוס מק'פדן (שום דבר שהוא באמת זכור ממנו מאז 'לב אמיץ') בתפקיד מק'קריידי, כל שהוא נדרש לעשות זה לגלם סקוטי חובב שתיה שמרבה להתעצבן, ובהחלט זה בא לו טבעי, פטריק פוג'יט (שיתך פעולה עם קרואו ב'כמעט מפורסמים', 'חותכי ורידים: סיפור אהבה' שמבוסס על סיפור ישראלי של אתגר קרת מתוך 'הקיטנה של קנלר') שמציג משחק בינוני בדמותו של רובין כשקוף קפוצ'ין שיושב לו על הכתף די גונב לו את ההצגה, שחקן אחרון שאציין הוא תומאס היידן צ'רץ' ('דרכים צדדיות', 'ספיידרמן 3') שמשחק את דאנקן, אחיו של בנג'מין, באופן כמעט גורף כולם משחקים טיפה מוגזם, שמים לב שמדובר בסרט לכל המשפחה, אם לא שני הכוכבים שמעטרים את הסרט (דיימון וסקרלט) הייתי בקלות יכול להאמין שמדובר בהפקה של הולמרק.

בסרט מוצגים המון בעלי חיים והוא מצולם בגן חיות, אני מאד מקווה שבמהלך העבודה על הסרט התנהגו לחיות כראוי ושלא מדובר בניצול ציני שלהן, החיות בסרט תופסות נפח די משמעותי ואפשר לשמוע אותן וגם לראות אותן ברקע במהלך הסרט, שוב אני רוצה להאמין שלא היו כאן יותר מדי אילוף ואכזריות כלפי אותן חיות כדי שבסופו של דבר הדמויות בסרט ייראו כאילו הם מאד דואגים להן ומתנהגים אליהן באנושיות.

אין בסרט יותר מדי אפקטים (ואם כמה סצנות בהם אדם וחיה מסוכנת חולקים את המסך נעשו במחשב אז זה נראה מציאותי לחלוטין), התפאורה, התלבושות, האביזרים והאיפור בהחלט מקנים אוירה של גן חיות משפחתי, ברקע אפשר לתפוס כמה שירים מוכרים מתנגנים ולגבי פס הקול, היו כמה קטעים נחמדים למדי.

משום מה במרבית הפוסטרים של הסרט (לא זה שבחרתי כמובן) דמותו של דילן לא מופיעה וחבל, כי מדובר בדמות השניה בחשיבותה בסרט (אם גם רוזי לא היתה מופיעה בו הייתי מבין, אבל היא כן), גם הטריילר לא עושה עם הסרט חסד ומציג אותו כיותר קיטשי ומלאכותי ממה שהוא באמת (והוא די קיטשי ומלאכותי).

אני רוצה לציין שהדקה או שתיים הראשונות של הסרט ממש נראו כמו הגירסה הקולנועית ל'לאבא שלי יש סולם' הישן והטוב, בסופו של דבר הסרט נראה יותר מדי 'פלסטיק' לטעמי, יותר מדי מלאכותי ולא אותנטי, יותר מדי דביק וקיטשי, קשה היה לי להאמין בכל לבי שמדובר בסיפור אמיתי (רק בסופו נודע לי שהוא כזה, ועד אז התייחסתי אליו כבדיוני לחלוטין), מצד שני, במיוחד לקראת הסוף ממש התרגשתי מהמון דברים שקרו בו, משהו כמו 5 פעמים מצאתי את עצמי ממש על סף דמעות, לא יודע אם זו העייפות או הסרט אבל בהחלט התרגשתי הרבה מעבר לסטנדרט שאני רגיל אליו, ולכן, כמו שאמרתי אני חלוק בדעותיי לגבי הבמוי של הסרט.

סרט שבכיף יכול להעביר אחר צהריים משפחתי מול המסך, לכל מי שלא סובל קיטש, תברחו מהר, זה לא בשבילכם, דרמה משפחתית שכשמה כן היא, ומיועדת במיוחד לחובבי הז'אנר, בזכות העובדה שמאד, אבל מאד הצליחו לרגש אותי, אני מעניק לסרט ציון של 7 מתוך 10.

http://www.imdb.com/title/tt1389137/